נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב עג

הב"ד מחייבין לישראל השני להחזיר לישראל הראשון. משום שישראל הראשון יוכל לבא לידי היזק ממון שלו. דלפעמים אין להחזיר מה שנתן הישראל על המקח שכבר אכלו הכותי. ועוד יוכל לבא לידי הפסד כל המקח מאחר שנתן דמים על המקח קנה ממנהג התגריים מדין סיטומתא והוי אחריות המקח על הלוקח. וא"כ ישראל השני שקנאו מחייבים אותו ב"ד להחזיר משום שהוא ממש ממונו של ישראל הראשון שיוכל לבא לידי היזק כל הקרן שלו. ולכן דקדק רמ"א וכתב בסימן רל"ז שכבר פסקו הדמים ביניהם ואין מחוסרין אלא הקנין. ולא אמר רבותא יותר דאפילו אם גם הקנין אינו חסר רק המשיכה לביתו כגון שנתן מעות על המקח אפ"ה אינו נקרא אלא רשע כמ"ש רי"ו דיש לקרותו רשע טפי מעני המהפך בחררה. אלא ודאי דבזה מחוייב להחזיר המקח לבעליו. ואף שלפעמים אין לישראל הראשון הפסד הקרן. מ"מ לפעמים יוכל לבא לידי הפסד. ואע"פ שבנדון של רבינו ירוחם הנ"ל בענין המשכון ג"כ כבר נתן המעות לכותי ואף על פי כן לא חייבו להחזיר לישראל השני. ולא פסק עליו רק דין רשע. היינו טעמא משום דהתם לא יוכל ישראל הראשון לבא לידי הפסד הקרן. דאם לא יחזיר לו מעותיו לא יתן לו משכונו. וגם לישראל השני לא הנייא לו רמאותו וק"ל. ומה שלא פסק הסמ"ע לנדון דידיה לענין הי"ש דין רשע. הא כתב טעמא. חדא דהכותי מעצמו בא אליו. ועוד דאפשר דהכותי יקנה כאן וכאן. אך צ"ע לפי מ"ש הטור והש"ע בי"ד סי' ש"ך לענין בכור דצריך כסף ומשיכה ובחד לא קני מספיקא משום דמספקא לן אי כר"ת אי כרש"י ולכן מצריך שניהם. וא"כ נימא גם כאן מאחר שלא קנה הישראל מכותי רק בכסף לא סמכא דעתיה דישראל וכל הקודם זכה. אלא שנקרא רשע כמו לענין קרקע בח"מ סי' קצ"ד. אמנם כי דייקת שפיר ל"ק מידי דדוקא לענין הפקעת בכור שהוא בכרת גם בזמן הזה כדאיתא בת"ה לכן מצריך דוקא שניהם. ובכסף לבד או במשיכה לבד אינו מפקיעו מקדושתו. וכן הוכיח מהר"מ מינץ סימן ה' ול"ה ופ"ב דאין למדין איסורא מממונא. וכן הוכחתי בתשובה דלעיל לענין בכור. דאל"כ למה מצריך מהר"ם כסף ומשיכה לצאת ידי רש"י ור"ת. יקנו כל דור ודור לפי מנהגן כפי מנהג התגרים בנתינת המעות או בהכאת כף זה לזה או בסיטומתא. אלא ודאי דאין למדין איסורא מממונא. וכן דייק ל' הרמב"ם הביאו הטור ח"מ סימן קצ"ד שכל דיני המלך בממון על פיהם דנין. ואם כן מעתה מאחר שמנהג התגרים הכותים וישראלים שקונין במשא ומתן זה עם זה ע"י נתינת קצת מעות. ודאי דנין ע"פ זה. ועוד דכתב רמ"א בח"מ סימן קצ"ד אפילו קנה קרקע חן הכותי אם התנה לוקח שיקנה בכסף לחוד קני. וא"כ ה"ה ומכ"ש במטלטלי מאחר שנהגו לקנות כך דהוי כאילו התנו לקנות בכסף לחוד. מכל הלין מוכח דאם נתן מעות על המקח שמחוייב ישראל השני להעמיד המקח ביד ישראל הראשון. חדא דלפעמים יוכל לבא לידי הפסד הקרן שלא יחזיר לו מעותיו שנתן על המקח. ועוד משום דקם ליה באחריות ברשות הלוקח והוי הכל ממונו של ישראל הראשון וא"כ ישראל השני שקנאו מן הכותי מאבד ממון חבירו ומפסידו בידים וחייב להחזירו מדינא דגרמי. ואם טען הישראל השני שלא ידע שהראשון נתן מעות המקח נ"ל דנשבע על כך כמו שאר דררא דממונא ונפטר ואין צריך להחזיר. וזה כלל גדול בדיני ממונות ואין בו נפתל ועיקש, נ"ל פשוט וברור נאם הצעיר שמואל הלוי

שאלה סו

גרסינן בקידושין פ"ק הקורא לחבירו עבד יהא בנידוי. ממזר סופג את הארבעים. רשע יורד עמו לחייו. וכתב עליו רש"ל בתשובה סי' כ"ח ברייתא זו הביאו כל המחברים לפסק הלכה. ופי' התוס' דהיינו מדה כנגד מדה כלומר הוא קרא לחבירו עבד שהוא בכלל ארור כנען. לכך משמתין אותו דהיינו קללה כדאמרינן ארור בו נידוי וכו'. והקורא לחבירו ממזר דמוקי ליה בלא יבא ואסור בבת ישראל ורוצה להביאו לכלל מלקות. לכן הוא סופג את הארבעים כדין עובר בלאו. ועל רשע יורד עמו לחייו לא פירשו מידי. אכן בליקוטים מצאתי לפי שבא לקפח מחייתו ולהפסיד פרנסתו דכתיב כי ימוך אחיך והחזקת בו פרט לרשע שאינו אחיך לפיכך יורד עמו לחייו. וא"כ מאחר שהכל תלוי במדה כנגד מדה א"כ כל הוצאות ש"ר שמוציא על חבירו שהוא עובר בלאו הוא בכלל מלקות. כגון שקורא אותו גנב או גזלן וכו' וכן הביא מהרש"ל בסימן ק"א. ותימא לי שלא הביא הגאון ז"ל פירש"י בקידושין פרק האומר בעובדא דרב גידל בעני המהפך בחררה וכו' א"ל נקרא רשע ופירש"י שירד לחיי חבירו עכ"ל הרי לך דבקורא לחבירו רשע ש"מ שחושד אותו שירד לחיי חבירו ולכן קראו