נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב עב

מעות לכותי בריבית. ובא שמעון ואמר הילך בפחות ופרע לראובן אינו חייב לשלם לו כלום דלא ברי היזקא אלא ספק גרמא דשמא לא יוכל להלוות מעותיו בריבית כן כתב מהר"ם. ודמי למבטל כיסו של חבירו. ומיהו יש לקרותו רשע טפי מעני המהפך בחררה עכ"ל. הרי דלא קראו רשע אלא דוקא התם דישראל השני ירד אחר הכותי אחר שלוה מן הראשון ואמר ליה קח מעות ממני ופרע להראשון. משא"כ בנדון זה שהכותי מעצמו בא אל השני והשני לא אמר דלא יקח מן הראשון ע"כ כל לשון הסמ"ע. מה שכתב הרב ז"ל אם אין ערמה בדבר לפי ראות הדיינין דאין עונשין לישראל השני. ר"ל כגון אם ע"י גרמתו בא אליו כגון שהישראל השני היה שולח אחר הכותי. דאז מאחר שכבר גמר המקח היה נקרא רשע. ומ"ש דאין עונשין וכו' דמשמע אם היה ערמה בדבר היו עונשין לישראל השני היינו עונשו שהיו מכריזין עליו בב"ה שהוא רשע. וכ"כ הסמ"ע בסי' שפ"ו ומהר"מ מינץ כי' ק"א. ואין זה דומה לנקטיה בכובסיה דלשבקיה לגלימא דשמא לא איכפת ליה במה שמכריזין עליו נמצא נשאר הריוח בידו אבל אין רצונו לומר דאם היה ערמה בדבר שע"י השתדלות הישראל השני קנה הכותי מישראל השני היו מענישין אותו ממון. דזה אינו דבהדיא פסק רש"ל בתשובה סל"ו דאף במקום שנקרא רשע מ"מ אין מחייבין ב"ד אותו להחזיר. וכ"כ נמי הסמ"ע עצמו דאם עבר ועשה אין מוציאין מידו. ונ"ל טעמא בכ"ז דאם עדיין לא עשו המקח רק המוכר רוצה בכך והלוקח רוצה בכך מותר לאחר לקנותה לכתחלה. ממוכר ישראל פשיטא מטעם שכתב הסמ"ע בשם המרדכי לתקנת המוכר ישראל. דאל"כ יפסיד המוכר דמיד שיבא ישראל א' לקנותם ויפסוק עליו פחות משווי' יצטרך המוכר ליתן לו. אלא אפילו במוכר כותי. וכ"פ מהרי"ק שורש קס"א דאפילו בדבר שמחזר לקנות וקדם ישראל אחר וקנה דאז רשע הוא. וטעמא נ"ל דא"כ אם יקנה אדם דבר מכותי ויהא נודע לבריות שיש בו ריוח מה יקפצו בני אדם אינם מהוגנים ויאמרו שכבר קדמוהו אצל המוכר ומי יעיד על הדבר. ואף אם האמת כן מ"מ כמה פעמים ומעשים בכל יום שלא ישתוו במקח שאין המוכר רוצה למכור במה שירצה הלוקח. וע"כ נפרדים זה מזה. ולפעמים כשיבא אח"כ לוקח אחר קונה הסחורה באותו מקח שהיה רוצה המוכר למכור תחלה. כי יודע תיכף קונה לזו הסחורה. או מסתפק בריוח מועט ממה שהיה חפץ הישראל הראשון. ו"ו לפעמים אחר שראה כותי המוכר שלא רבה ליתן לו ישראל הראשון כמה שחפץ אז מוכר לישראל השני בזה המקח שרצה הראשון. ולפעמים מוזיל לגבי השני עוד יותר. וא"כ אם יבא ישראל הראשון ויחטוף המקח מישראל השני לא שבקת חיי לכל בעלי משא ומתן. ועוד דאין להלוקח השני שום פשע וכי מה הוה ליה לידע שכבר עמד ישראל ראשון במקח בזה הסחורה עם זה המוכר. ועוד מסתמא אחר שהלך ממנה ישראל הראשון ולא נשתוו במקח ודאי יאושי מייאש ממנו וחושב מעתה יקנה אותה לוקח אחר ולכן מותר לכתחלה. משא"כ אם כבר פסקו הדמים ביניהם ואין מחוסר רק הקנין כבר סמך הישראל הראשון עליו וכבר זכה בו. ולכן הוי ישראל השני רשע משום שיורד לחייו. משא"כ אם אין המניעה מן המוכר רק שהיהודי לא גמר המקח מפני שלא נשמר מיהודי אחר שיסיג גבולו ורצה לדחות להכותי. אע"ג שלא גמר המקח לגמרי הוי כאילו בא לידו ועיין במ"ב סימן כ"ה. ומזה הטעם נ"ל דנקרא רשע. דאיתא בגמרא דקידושין הקורא לחבירו רשע יורד עמו עד לחייו וא"כ זה שירד לחייו הוא עצמו רשע מ מדה כנגד מדה כאשר אבאר בסמוך אי"ה. אבל אין ב"ד מחייבין להחזיר לישראל הראשון כמ"ש בשם רש"ל הנ"ל. וטעמא נ"ל משום דלא עביד ליה היזק בממוניה דישראל הראשון. רק מנע ממנו הריוח. ומניעת הריוח לא חשיב אפילו גרמא בניזקין. וכ"ש דלא הוי דינא דגרמי ולכן אין מחייבין אותו להחזיר. וכן פסק מהר"ם פאדוה סימן ס"ב דמניעת הריוח לא חשיב אפילו לגרמא ועיין בא"ח סימן תקל"ט ובי"ד סימן ש"פ דלא מיקרי גרמא אלא א"כ מזיק ממון חבירו שהיה בידו. והשתא אתי שפיר דלא פסק רבינו ירוחם על שמעון שהלוה לכותי בפחות ואמר בפירוש שהכותי יחזיר המעות לראובן ולא פסק עליו רק דין רשע. אע"פ שזה המעשה הוא יותר מעשה רע מעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה שעדיין לא זכה בה אבל הכא כבר זכה ראובן במשכון. מ"מ לא הוי רק רשע משום דלא הזיק בממון ראובן כלום רק בריוח ומניעת הריוח אפילו גרמא לא הוי. ולכן דקדק רבינו ירוחם וכתב דיש לקרותו רשע טפי מעני המהפך בחררה משום דכאן כבר זכה בו ראובן אא שאע"פ כן אין לחייבו יותר מטעם שכתבתי. ולפי זה הא דכתב הסמ"ע על דברי רמ"א בסימן שפ"ו שהביא דברי רי"ו אלו כתב עליו הרמ"ע וז"ל ושם בדברי רבינו ירוחם השמע דאפילו אמר ליה שמעון להכותי להחזיר לראובן מעותיו דאפ"ה פטור מדינא עכ"ל. ולדידי אין זה רבותא כל כך. דעיקר הפטור משום דלא הזיק בממון ראובן כלל רק מניעת הריוח. אבל אי גמר ישראל המקח עם הכותי ונתן מקצת דמים על המקח בזה נ"ל דאפילו