נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב ז

עצמם וקונים שוורים שם בעלרין יכולין בני היישוב למחות בידם ולעכב עליהם כדין בר מתא אבר מתא אחריתא דמצי מעכב. משא"כ אם א' או שנים מיושבי עלרין. ולנידון שלפני מיושבי קלייס דארף נושא ונותן עם אותן בני מתא אחריתי למה יעכבו. כי כל א' הולך וחוזר אחר מחייתו באשר ימצא. כי לא' מבני היישוב מחייתו בכך ולשני מחייתו בכך. ואף שבמקצת קהלות נהגו ותקנו שלא יעשה אחד מבני הקהלה שותפות עם הנכרי שאינו מבני היישוב. היינו כשיש לו למצא שותף בקהלתו. כמו לקצב בשר עם הנכרי שאינו מבני היישוב. או להשתכר בשאר סחורה עם אחד שאינו מבני היישוב ולמכור אותו תוך היישוב. דאז גם הנכרי נהנה ממה שמשתכר וקונה ומוכר תוך הקהלה. מפני שיש לו למצא שותף בקהלה ולהשתכר עמו. אבל אם אחד מבני היישוב או הקהלה אין ידו משגת לסחור בלא שותף. ואי אפשר להשיג מי שנותן לו עסקא תוך הקהלה. פשיטא שאין זה מנהג ותיקון לעשות תקנה שלא לקבל עסקא מן הנכרי ועל ידי כן זה שמבני הקהלה ימות ברעב. וה"נ זה המשא ומתן של הפרנקין אי אפשר לגרונם ולימא לקבל סרסרות מבני היישוב. רק שהפרנקין קונים שוורים פטומים ונותנים להם סרסרות א"כ מי ימחה בידם. ואע"פ ששאר בני היישוב רוצים למחות בידם. הלא אותן הבינונים רואין ג"כ כמה משא ומתן אבל עשירים ואין ספק שאם לא הוי עשירים בישוב ההוא היה יותר משא ומתן מצוי אצל הבינונים ואפילו הכי צריכין הבינונים לסבול כי מזלייהו דעשירים גרם. ואם כן אף את המקצת משא ומתן שיש להבינונים עם הפרנקין בסרסרות למה נקפח מחייתם. ואף אם באמת לפעמים קונים הפרנקין איזה בהמה בינונית הראויה לקצב שם בעלרין למה יקנאו בהם העשירים. למה לא ידעו בדעתם שהבינוני שגם הוא מבני היישוב קונה אותה בהמה לשחוט והיה מרויח בה ערך מה שהיה מרויח במה שהיה מראה אותן לפרנקין. ומכ"ש השוורים פטומים שאין דרך בסביבות עלרין וק"ד לקצב בהמות חשובות כאלו רק בהמות בינונית. והשורים פטומים יש להפרנקין משא ומתן עמהן ומוליכן אותו לעיר ווירצבורג למוכרם להקצבים הוי ממש זה נהנה ווה לא חסר. ואף אם לפעמים היו קונים גם בהמות בינונית הראוים לשחוט שם בעלרין. מ"מ גם גרונם ולימא הם מבני היישוב. לו יהא שהם היו קונים הבהמה לשחיטה והרוויחו בה ערך מה שירויחו בסרסרות ומסתפקים בריוח מועט. וה"נ בנדון דידי זעליגמן וחתנו נגד בני היישוב שלו. אף אם שאר בני היישוב ק"ד המה עניים דמ"ש. אכן נ"ל בזה הדין עם יושבי עלרין או ק"ד. אם הפרנקין קונים בהמה הראויה לשחיטה מחוייב הסרסור לשאול את פי בני היישוב אם רוצים לקנותה לשחטה וליתן לו הסרסרות הראוי לו אם הבהמה תוך היישוב. אבל אם הבהמה חוץ ליישוב גם זה אין הסרסור מחויב ועוד הא כתב הטור ח"מ בסימן ק"ו בשם הר"ר יהוסף הלוי דהא דבר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב. היינו אם אין הסחורה של בר מתא אחריתא יותר בזול או יותר יפה אבל אם הוא יותר יפה או יותר בזול לא תקנו תקנה למוכרים להפסיד ללוקחים. ואם סך הני ורנקין בני מתא אחריתא שבאין לקנות שם בהמות מן הכותי ויש למקצת בני היישוב מחייתן מהם לא תקנו תקנה לאלו להפסיד לאלו ששני כיתות מבני היישוב המה. וכה"ג כתב מהר"ם מריזבורג לענין תקנת הקהל וז"ל. ודין מה שחייב היחיד להשים משכון היינו דוקא יחיד הבא להוציא עצמו מכלל הקהל וכו'. אבל בדבר שיאמר כך דין הקהל וכך נהגו עד הנה והן אומרים להיפך ואין הדבר ידוע. מאי אולמייהו דהנהו מהנהו. ואם אין התובעים מרובים לא הורע כחם בכך. שג"ם ה"ם באי"ם מכל"ל הקה"ל עכ"ל. וה"נ בנדון דידן מאי אולמא דהני מהני לעשות תקנה לאלו להפסיד לאלו. ומאי חזית דדמיה דידיה סומק טפי דילמא דמיה דחבריה סומק טפי. ומכ"ש באיזו יישוב שאותן שיש להם מחייתן עם הפרנקין הם עניים לא תקנו תקנה לעשירים להפסיד לעניים שעליהם יחיו. ובפרט שעל הרוב אינם נוגעים במחיית שאר בני היישוב. ואף אם לפעמים קונים בהמה הראוי לשחיטה. לו יהא שאותו סרסור מבני היישוב קונה אותה ומוכרה אח"כ בריוח מעט להפרנקין דהיינו בדמי הסרסרות כדאמרן. ואף לפי דברי הרמב"ן שהביא הב"י שחולק על מהר"ר הלוי מ"ה כתב מיהו אי לא שויא עסקא אהדדי ודאי מודינא דמצי למימר ליה את עסקך גריעא והך שפירא וכעסקא אחריתא דמיא דהא לית לך דכוותה עכ"ל. הרי אפי' אם הבני מתא אחריתא מעצמן מוכרין שם סחורה אינם יכולין לעכב מפני שאינו נוגע למשא ומתן שלהם. וה"ה אם הבני מתא אחריתא קונים שם בהמות מה שאינו משא ומתן שלהם. דמ"ש קנייה או מכירה אם הוא בעסקא אחריתא אין יכולין למחות. ומכ"ש שיש למקצת בני היישוב מחייתן מה שאינם יכולין לעכב. וכ"ש למאי דפסק הטור והרא"ש הביאו רמ"א בהג"ה בח"מ סימן קנ"ו דברי ר"י הלוי לפסק הלכה. ואע"ג דרמ"א בתשובה סי' ע"ג משמע מדבריו דלא ס"ל כר"י הלוי. וכתב דאע"פ שהרא"ש והטור כתבו דברי ר"י הלוי סתמא לא ס"ל כפשטן של דברי ר"י הלוי. ומפרש