נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב סה

הגהות מהרא"ט אע"פ שלא היה היאר צייט ראשון שלו בע"ש רק שהיה לו כמה פעמים יאר צייט בחול אע"פ שבימי החול משלים אם פעם אחת אירע בע"ש שזהו ע"ש ראשון כמו שנוהג באותו ע"ש ראשון כן ינהוג כל ימיו אם יחזור ויבא פעם אחרת בע"ש. וכן ראיתי נוהגים ע"פ שאלת חכם בימי חורפי. ולא כיש טועין ואומרים שזהו דוקא כשחל יאר צייט ראשון שלו לאחר י"ב חדש בע"ש אבל אם לא היה היאר צייט ראשון בע"ש אע"פ שחל פעם אחת בע"ש צריך להשלים. ודבר זה אין לו שחר דזה לא שכיח רק באחד מני אלף שיהא יאר צייט שלו לאחר גמר האבלות בע"ש. ומ"ש מיהו אם בפעם ראשון הוא מיירי בכל אדם. ועוד שהרי אמר מהרמא"י ז"ל דינו כשאר תענית. ועיין בא"ח סי' רמ"ט הרי שהדין הוא כמו שאר תענית בע"ש שנסתפקו בו אם להשלים אם לאו. וכאשר נחלט הדין בשאר תענית בע"ש אם להשלים ישלים ואם לאו לא ישלים ג"כ בכל יאר צייט שחל בע"ש. ואין טעם לדבר ביאר צייט ראשון לאחר האבלות בע"ש דוקא. וכתב הרא"ש בסוף מס' ר"ה בשם רב האי גאון לענין להתענות בשבת שובה וז"ל ואפילו להשלים בתענית שהתחילו בו בע"ש נסתפקו בו כמה דורות עד שנחתכה הלכה מתענה ומשלים עכ"ל. הרי שנסתפקו בו ואם נחתכה הלכה שלא להשלים היה כמו כן ביאר צייט בע"ש אע"פ שלא היה ע"ש הראשון שלאחר גמר האבלות ומ"ט דוקא ביאר צייט ראשון אלא ודאי כמו שכתבתי. והטעם נ"ל לפי שכתב לעיל בא"ח סי' רמ"ט דבתענית יחיד לא ישלים. אבל טוב לפרש כן בשעת קבלת התענית ויאר צייט כמו כן תענית יחיד הוא. וע"כ כאשר נהג פעם ראשון שוב אין צריך לפרש כשיבוא עוד פעם בע"ש דכבר גילה דעתו בע"ש ראשון דלא גרע מתנאי בלב דסגי. שוב ראיתי בתשובת הגאון מהרש"ל וז"ל באריכות תשובה כך נהגו רבותינו להשלימו. אכן קבלתי שאם התענית הראשון איקלע בע"ש אז המנהג שלא להשלים. ונראה שיש טעם לקבלתי דיום שמת בו אביו חשיב כנדר כמ"ש מהרא"י בכתביו וכ"כ הב"ח בא"ח סוף סימן רמ"ט. אף כי לא נהיגי כוותיה בהא שאם איקלע בשבת שמתענין לפניו או לאחריו. מ"מ ראייה ברורה כתב דהוי כנדר ומהאי טעמא אין פורעין דכיון דטעמא דקיבל עליו התענית מחמת ריע מזליה בו וא"כ בשבת ליתא להאי טעמא וק"ל. ומ"מ התענית הוא משום נדר. וא"כ כיון דבתחלה איקלע בע"ש לא היה יכול לקבל עליו התענית להשלים עד לילה דלמה יכנוס לשבת כשהוא מעונה בכדי דהא האי תעניתא לית ליה שייכא בגויה דשבתא וק"ל. אבל אם התחיל תענית הראשון באמצע השבוע אזי קיבל עליו תענית ממש א"כ מחוייב להשלים והא ראיה אפילו מי שקיבל עליו תענית סתם בע"ש מחוייב להשלים כ"ש האי עכ"ל באריכות. והנה אינני כדאי להכריע בדבריו כ"ש לחלוק עליו כי היה נ"ל דעת רמ"א כמ"ש. ואע"פ שאין ראייה גמורה לדבר זכר לדבר מתוס' פ"ק דחולין דף י"א ד"ה ליחוש שכתבו דדוחק להעמיד פסוק במילתא דלא שכיחי. ה"נ דוחק להעמיד הדין על יאר צייט ראשון בע"ש דזה לא שכיחא. והטעם שכתב הגאון משום קביעות דאם איקלע הראשון בחול והשלים הוי קביעות ומחוייב להשלים אף ביום ו'. נ"ל דימי החול לא הוי קביעות לימי השבת דבשלמא בימי החול מהי תיתי שלא ישלים ולכן הוי קביעות לימי החול. אבל בע"ש מהי תיתי יכנוס לשבת כשהוא מעונה כמ"ש הגאון ז"ל בעצמו. ועוד דהא כתבו התוספות בפ' אין מעמידין דף ל"ד וז"ל ומיהו המתענה בע"ש אע"ג דפסקינן בעירובין הלכה מתענה ומשלים אין צריך לדקדק להמתין עד צאת הכוכבים. ובסוף פרק בכל מערבין הלכה מתענין ומשלימין כתבו התוס' פי' אם ירצה להשלים דשרי להשלים. דבעיא היא אי שרי להשלים אי לא עכ"ל. וא"כ בימות החול מחוייב דכל תענית שלא שקעה עליו חמה אינו תענית. משא"כ בע"ש הוא ספק איסור וא"כ אין ימי החול קביעות לע"ש. וקצת ראייה לזה מב"ק דף ל"ד בענין מועד לשבתות אינו מועד לימות החול. כנ"ל הצעיר שמואל הלוי

שאלה נט

על ענין היולדת שמתה אם לקוברה במלבושיה אם לא. כתב הב"ח בשם תשובת מהרי"ל סימן ס"ה על אשה שנפלה מן הגג ומתה הורה מהר"ש אם דם יצא ממנה אז אין לטהרה כי הדם יצא ממנה אך יקברוה במלבושיה עכ"ל. וכ"כ בסוף ספר מהרי"ל בשם מהר"ש. ונראה דוקא כשמתה במלבושיה אבל בנפלה מן הגג ולא מתה מיד אלא לאחר כמה ימים שכבר פשטה מלבושיה וגם אין דם יוצא ממנה שכבר פסק ומתה על מטתה מכח אותה נפילה אז ודאי מטהרין אותה ועושין לה תכריכין כשאר בני אדם שמתין על מיטתן. ובדבר זה יש חילוק בנפל מן הגג להרוג דאילו בהרוג בידי כותים אע"פ שבשעה שמצאוהו כבר פסק