נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב נז

לאו כללא הוא דאם ההסכמה נעשה בתחלה על תנאי שאין צריך אחר כך להתאסף שנית. כמו שכתב בת"ה סימן שמ"ב ובתשובת מהר"ם במיימון דהרבה פעמים עושין תקנה לזמן ואין בדעתם לקובעם לעולם. וא"כ אם נעשה מתחילה לזמן אין צריך אח"כ אסיפה שנית לבטל ההסכמה אאא מזו כתבו התוספות ריש ביצה דף ה' דאפילו חרמי ציבור שמשימין לזמן מכי עבר הזמן ממילא עבר ואין צריך היתר. וא"כ אם נאמר דבשעה שעשו התקנה היה כן מדעת כולם מאן יימר שהיה דעתם שיהיה מנהג קבוע לעולם. וכאשר מוכח ג"כ מתוך דבריהם שכל עיקר שנכנס מהר"א ז"ל בתקנה זו היה דעתו לשמים כדי שלא יתבטל התמיד. וא"כ אח"כ כשיצאו מחשש זה שעכשיו כולם עשירים ואין ביניהם עניים ויכולין לשאת אתם במס הזה הדין חוזר למקומו. ואף אם נכתבה התקנה בפנקס היינו יכולין לבטלה. הלא כתב הר"ן בתשובה סימן ע"ה שאין הולכין אחר לשון הכתוב רק אחר הכוונה. וכאן הטעם ידוע שלא התרצה מהר"א ז"ל ליתן כל הח' ר"ט השניים על הערך רק כדי שלא יתבטל התמיד. כי באותו פעם היו הרבה עניים ורוצים לעזוב הב"ה כמ"ש הכל בנ"ש שלי. וא"כ עכשיו שיצאו מחשש זה פשיטא שמהר"א ז"ל עצמו היה יכול לבטלו. וכ"ש שאין התקנה כתובה בספר שכל אחד לכבוד עצמו דורש. ואם נביא עדיםה מתוכה כל אחד יאמר שהמנהג מסכים עמו. ומה שכתב הרב נר"ו שמביאין עדיה מתוכה או עד מפי עד כבר כתבתי בזה כל הצורך בחיבורי נ"ש סימן כ"ז שזה אינו רק בחזקת היישוב נגד הנכרי הבא לגור. ומה שכתב הרב ברהיטא דלישנא ותנא קרי להכותב האומר. וכן מה שכתב הרב אף שלא נכתב הן הן הדברים הנקנין באמירה ואנן דורשין לשון הדיוט אף שלא נכתב כאילו נכתב כמבואר פרק המקבל עכ"ל. לא לחנם אמרו חז"ל חכמים הזהרו בדבריכם. כי גם זה אינו. דדוקא גבי שטר אמרינן דדורשין לשון הדיוט ואף אם לא נכתב כאילו נכתב מכל מקום עיקר הדבר נכתב. משא"כ הכא באלו התקנות לא נכתב שום דבר כלל. גם מ"ש הרב נר"ו אגב גררא שלכאורה לדינא ר"ת הנ"ל דהגוזל דפוטר מממון אחרים ומהר"ם דפרק קמא דב"ב מחייב ליתן חלוקים זה על זה וכמ"ש מור"ם בסימן קס"ג וכו' וכתב הרב וז"ל וכתבתי זה להוציא מדעת בעל שה"ג ריש פ"ק דב"ב ובתשובת מהר"ם מינץ סימן א' שכתבו כאן דברים תמוהים וכו' איברא דחילוקו ותירוצו הראשון של מהר"מ דחוק הוא מאוד. אמנם חילוק השני דמחלק בין מהר"ם לר"ת נכון דהא דחייב מהר"ם ליתן משל אחרים היינו במעות שהלוה לו הלואה גמורה שיש לו רשות לעשות עם אותה הלואה כל צרכו אף למשתי ביה שיכרא והוי כשלו לגמרי ונעשה מטלטלין אבל בניו. אבל ר"ת איירי בפלגא מלוה ופלגא פקדון דלא הוי כשלו דלא מצי למשתי ביה שיכרא ולא נעשה מטלטלין אצל בניו ומש"ה אין צריך ליתן מזה עכ"ל. אכן האי דכתב דמצי למשתי ביה שיכרא שפת יתר הוא. ולעניות דעתי נראה לחלק דאם חייב הנה והנה ובכל שעה הגיע הזמן כדרך מי שיש עליו נושים אז מנכין לו מסכומו. משא"כ מי שיש לו מעות בידו בדרך משא ומתן שגם המלוה יש לו חלק בריוח והוא בידו לזמן קבוע חייב ליתן ממנו. וכן משמע שם בת"ה דפעם אחד כתב והסכים אם גובין לפי הממון אין חילוק בין ממון שלו לממון אחרים. ואח"כ כתב וז"ל כתוב בפסקי גדול אחד ישראל שהקיף מן הכותי בגד או תבואה לזמן אם בא המס קודם לזמן צריך לתת עכ"ל. מכאן משמע שאין מנכין לאדם מסכומו מה שהוא חייב לאחרים אם עדיין לא הגיע הזמן לפרוע ולא נהגו הכי בארצנו אלא מנכין לו מה שהוא חייב בין לחולים וכו' אף אם לא הגיע הזמן עכ"ל ת"ה. אלא ע"כ יש לחלק אם יש בידו ממון אחרים במשא ומתן או שחייב הנה והנה ובכל שעה הגיע הזמן שהנושה בא לקחת. וכ"כ בסוף התשובה בת"ה דאם חייב לקרובו או לאוהבו והדבר ידוע שלא יכריחוהו לפרוע כלל עד אשר יפרע הוא ברצונו ודאי כה"ג אין לנכות לו מסכומו עכ"ל ת"ה. הרי כעין מ"ש. וא"כ אין צריך לומר דפליג מור"ם על ר"ת. דכל מה דאפשר לקרב הדיעות שלא לעשותן חולקים אנו עושים כמ"ש הרב מ"ב סימן ז'. אמנם ודאי דעת רמ"א דחולקין. ומ"מ הסכים רמ"א לדעת סברא ראשונה. ומ"ש שהוא רחוק בעיניו שכמה שנים היה להם כל כך גביות שלא בהסכמה. אם בעיניו יפלא בעיני לא יפלא כי בתוונא דלבהון אנא יתיבנא. כמ"ש בנ"ש שלי בענין הש"ץ ששכרו אותו על שלשה שנים ועשו בכיון כדי להערים לקבוע אח"כ מנהג מזה וכה"ג טובא ידענא. ומ"ש הרב נר"ו בענין חוטי הלשון וכו' וכתב שלא ידע ולא שמע מה שייך להסתפק במה שהוא ש"ס ערוכה וכו'. הלא מעיד הוא בעצמו מה שהבאתי מתוך תשובת הרא"ש דהמנהג שאין לו סמך לאיזה תנא וכו' דלא אזלינן בתר מנהגא. ומה שהבאתי יותר ראיות נשכח ממני כי ההעתק נאבד ממני. ועיין בנ"ש שלי סימן כ"ז תמצא היכא שיש לילך אחר מנהגא או לא. לכן ודאי הדין עם הרב שאין לילך אחר מנהגים כאלו. ומה שהייתי מוכרח להיות מסתפק ושואל הוא כי