נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב נד

מע"ל בזה. ודאי דברי מהר"מ איירי בדבר שאינו מנהג קבוע שמעולם לא נתאספו הציבור ועסקו בזה בדרך משא ומתן שיהיה מנהגם כך אלא שמאליהן נזדמן הדבר שלא להעריך ממעות אחרים. אבל כל היכא שנתאספו הציבור או ז' טובי העיר עם הרב ות"ח ועשו מנהג וגם נהגו כך ג' פעמים ודאי אין יחיד או אפילו רבים יכולין לבטל עד שיתאספו שנית ויסכימו כולם לבטלו. ותדע דהא במרדכי גופא ריש פרק קמא דב"ב סי' תע"ד בשם מהר"מ כתב באם לתת מס מן הבתים וכו' דאם יש מנהג קבוע שלא לתת אין צריכין לתת. אף שע"פ הדין הכריע שם באם אין מנהג קבוע דצריך לתת מה שהוא לצורך בנין חומת העיר וכו' ע"ש ובהדיא כתב המרדכי בשם ר"ת פרק הגוזל בתרא סימן קע"ט וז"ל מה שרוצה ראובן לתקן לתת משל אחרים מעתה והלאה ושמעון מעכב הדין עם שמעון וכו' דהא דאמרינן ורשאין בני העיר וכו' ה"פ ורשאין בני העיר להסיע ולהפסיד ממון כו' והתנו ביניהם לדעת כולם שנתרצו בתחלת התקנה ועתה עובר עליו כו'. אבל להפקיע שלא מדעת בעלים אסור אם לא על ידי הפקר ב"ד וציבור עכ"ל. והרי זה מבואר דכל היכא שנעשה מתחלה תקנה ומנהג שיתנהגו במסים שוב אין שום אחד מהם יכול לשנות אם לא מדעת כולם. והוא שמה שנעשה בתחילה היה ע"פ הסכמת כל הציבור כל היכא דליכא חבר בעיר כמבואר בהני תרי טבחי. אבל כל שלא נשאו ונתנו והסכימו על זה רק מאליהם ודאי לא מיקרי מנהג. ומזה איירי מהר"ם הנ"ל בסוף תשובת הת"ה. ואגב גררא אודיע למע"ל שלכאורה לדינא רבינו תם הנ"ל דהגוזל דפוטר ממון אחרים ומהר"ם רפ"ק דב"ב מחייב ליתן חלוקים זה על זה וכמ"ש מור"ם בהג"ה סי' קס"ג. וכ"כ בהדיא גם בס' גדולת מרדכי בב"ב ע"ש. וכתבתי זה להוציא מדעת בעל ש"ג רפ"ק דב"ב ובתשובת מהר"מ מינץ סימן א' שכתבו כאן דברים תמוהים. ונעלם מבעל ש"ג דברי המרדכי דב"ב בשם מהר"ם שפוסק להדיא לחיוב ליתן מממון אחרים והיא התשובה שהביא הת"ה בסוף דבריו שהביא מע"ל בתחילת דבריו דוק ותמצא. נחזור לדברינו דדברי הת"ה ברורים דכל שהסכימו תחילה בדרך משא ומתן ונהגו כך ג' פעמים פשיטא דלית דין ולית דיין דלא יוכל יחיד או רבים לשנות שום דבר מהנהגות שנהגו אחר ההסכמה. וכך פסק מהרש"ל בב"ק פרק הגוזל. והרב מהר"ר שלמה כהן בתשובותיו והרבה מהאחרונים. וראיתי בדברי מעלתו שמע"ל כופל ומשלש בדבריו ותולה דוקא שכתבו התקנות והסכמה בפנקס הקהל. ובאם לא נכתב התקנה אף שנהגו כן לא מיקרי מנהג. ולא ידעתי מה תלוי בכתיבה ותנא הכותב האומר קרי ליה כי מאחר שמודים כולם שנעשה בתחלה בהסכמה כדין אף שלא נכתב הן הן הדברים הנקנים באמירה ואנן דורשין ל' הדיוט אף שלא נכתב כאילו נכתב כמבואר בפ' המקבל ובטח"מ סי' מ"ב. וכבר כתב הת"ה שם דנוכל לברר המנהג בעד מפי עד ובפסולי עדות וכו'. ודבר זה פשוט הוא עד שלרוב פשיטות א"צ להאריך בראיות ע"ז. אעפ"כ מצאתי את שאהבה נפשי להדיא בתשובת ר' יוסף מטראני בחלק ח"מ סימן נ"ו שכתב להדיא לסתור טעם מי שאומר שהתקנה ומנהג אינו כלום מאחר שלא נמצא כתובה בפנקס ובספר וכתב בפשיטות דאין בדבריו כלום והוא ברור. שוב ראיתי שכתוב בש"ג רפ"ק דב"ב וראיתי להעתיקו בכאן שמשם נתברר נ"ד וז"ל דין הג' עיר ישנה שיש בה מנהג קדום מרצון כולם שכופין זה את זה לקיים מנהגם. ואם היה אחד מהם רוצה לשנות המנהג או אפילו רבים רוצים כו' יכול היחיד לעכב עליהם ואין יכולים לכופו לשנות מנהגם במסים אלא מדעתו כו'. ובסוף דבריו מסיים ולפי דעתי דליכא דפליג בזה דבכל ענין אין יכולין לכוף לא את היחיד וכו' לשנות מנהגם הקודם ואפילו שלא הוברר שיהא הפסד ממון לזה היחיד כו' ע"ש. וכבר נתבאר מדברי ת"ה ומהרש"ל דג' פעמים אחר הסכמה מיקרי חזקה ושוב אין אחד מהם יכול לשנות מנהגם אף שלא נכתב בפנקס. וא"כ יצא הדבר לאורה בנ"ד דאם היתה ההנהגה קדומה במוסכם הציבור ליתן ח' ר"ט על אופנים המבוארים בשאלה ונהגו כך ג"פ. וכן בהסכמה שנייה ושלישית בגביית ד' ר"ט דודאי אין שום אחד מהן יכול לשנות. ואם לא יוכל להתברר אלא מעצמן שלא בדרך הסכמה ומשא ומתן נהגו כן הדין עם מע"ל. אכן הוא רחוק בעיני שכמה שנים היה להם כל כך גביות שלא בהסכמה וברצון. והדבר תלוי בקולר צווארו דמר ובודאי לא יאונה וגו' ואין דבר שאינו מתוקן יוצא מתחת ידו. ודי בזה

שאלה מא

מי שהוא איטר יד ואין לו תפילין ורצה להניח תפילין של מי שאינו איטר יד שצריך להסיר הרצועה להוציאה לחוץ מהמעברתא ולהשימה בצד השני. אי שרי לברך עליהן מאחר שהיו"ד