נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב נא

שאלה לח

טרם שאכתוב תשובה זו צריך אני למודעי גופא דעובדא כדי שידע המעיין מקורו מקום נובעו, והוא כי נהגו באשכנז שאין מוכרין סגן רק הוא חוזר חלילה מדי חדש בחדשו על כל בעלי בתים חדש אחר חדש. וכן כל ב"ב בחדשו קורא לס"ת הבעלי בתים זה אחר זה הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו. והיה בישוב אחד שני אחים יש להם יאר צייט במתנת יד דשבועות. אשר באשכנז מחשיבין היום ההוא לקרות לס"ת דוקא החשובים. והיו שם גם הנהו גיסי תרי זקנים וכדי שלא ידחה אחד מן הזמנים קראו לס"ת א' מן האחים שיש להם יאר צייט ואחד נדחה. ואותו הנדחה צעק שהוא יותר היוב מא' משני זקנים הללו. ודעתו לקרות לשני אחים יאר צייט ואחד מן הזקנים יהא נדחה ולא השגיחו עליו. והנה אירע פעם אחת שהיה א' מן האחים ש"ץ ביום ב' דשבועות. וכשאמר הבעל סגן לקרות לס"ת א' מן הזקנים שתק ולא קראי ועלה הוא מעצמו לס"ת ובירך עליו. אז הלך הבעל הסגן מן הס"ת ואמר אם הש"ץ אינו רוצה לקרות לס"ת כפי רצונו מה לי פה. אז ענה אותו אח שהיה ש"ץ אם אני חטהתי לך הס"ת מה הטאת לך. הלא יש אלהים בישראל ואם עשיתי שלא כהוגן אקבל דיני. ובא הדבר לפני מורה שלהם ופסק עליו שיתן קנס. וגם שיקחו סגן ממנו. וגם שלא יעלה לס"ת ד' שבועות. אז בא אותו אח אלי וצווח כי כרוכיא. וזאת שהשבתי להמורה ההוא

שלום וברכה. מאלהי המשדד מערכה וכו' לאהובי האלוף מהר"ר פלוני יצו ה' אתך את הברכה. ואחר פריסת השלום באתי בשורתיים להפצרת הר"ר אברהם ולאהבת מכ"ת. אף כי כתב מהרא"י ונמשכים אחריו כל האחרונים שאין דרכו להשיב לאחד מן הצדדים בדיני ממונות אם לא שנתקבל מב' צדדים או להרב שהוא דיין בדבר. מ"מ אחרי שדין זה אינו נוגע לדין מדיני ממונות. גם אין משאי ומתני עם א' מן הצדדים רק מדי דברי בו במכ"ת. ע"כ מנוקה אני מעון זה. גם חשתי לכבודו פן יהיה לבוז כי מעוף השמים יוליך את הקול. תמיה לי על מכ"ת על אשר פסק שר' אברהם לא יעלה לספר תורה ארבעה שבועות. גם שיעברו מעליו דרך עץ החיים ליקח סגן ממנו מפני שעלה מעצמו. הנה ידוע מנהג כל ישראל והוא מנהג תורה שהיאר צייט הוא חיוב לקרות בתורה. ועיין בלבוש אורח חיים סימן קל"ג ומנהג כזה פשיטא דמנהג הגון הוא ואין לשנות. וכבר כתב מהרי"ק שורש ט' לנדון דידיה דמאחר שכתוב בספר תניא מיקרי מנהג ותיקין. והוא הדין וכל שכן הכא שנמצא כתוב בספר. גם הוא מנהג בקרב כל ישראל מקום שלשון אשכנז נמצא בין היהודים מכל שכן שנקרא מנהג ותיקין ואין להקשות מהא דתנן בהניזקין כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל ואחריו תלמיד חכם הממונה על הצבור כו' א"כ ש"מ שזה דין המשנה להקדים הפרנסים. ויאר צייט אינו אלא מנהג. מ"מ מנהג כזה מבטל הלכה ודין התלמוד. כמו שהארכתי בחיבורי נ"ש סימן כ"ז דגם דין התלמוד אינו אלא מנהג. בזה אמרינן מנהג מבטל הלכה ודין התלמוד. ועוד שהמנהג זה נוגע ליקרא דשכבי ומזה לא דברו חכמי התלמוד. ועוד דדין התלמוד לקרוא הפרנסים הממונים על הציבור ואח"כ גבאים וכו' זה אינו נוהג ברוב מקומות בינינו האשכנזים שקונים המצות שקורין לס"ת למי שישר בעיניו. משא"כ המנהג שהיאר צייט הוא חיוב נוהג בכל מקום שלשון אשכנז בין היהודים. ואפשר שגם בשאר מקומות נוהגין מנהג זה. ואף באשכנז שנוהגין לקרוא לס"ת הפרנס תחלה וכו' אינו אלא בשבת ראשון לחודש ובשבת הבא קורין למי שלא עלה בשבת ראשון והפרנס הוא כאחד העם. וא"כ עכשיו אין עילוי להפרנסים והזקנים מחמת דין המשנה. ולהיאר צייט יש לו עילוי שהוא נוהג בכל מקום כדאמרן. ופשיטא דבמילתא כי הא עביד אינש דינא לנפשיה דאין לך פסידא גדול מזה דהוא פסידא דלא הדר. וא"כ איך היה מחייבו מכ"ת בשביל דעביד דינא לנפשיה ועמד לקרות בתורה שלא מדעת בעל הסגן. ואם היה ממתין עד שקרא הסגן כרצונו ולא קרא אותו לספר תורה מה היה תועלתו אם היה בא אחר כן בקובלנות באשר כבר נד ולד ומעוות לא יוכל לתקון. ועוד נהי דאדם יכול למחול על כבודו. ואפילו ת"ח או נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול. אבל אין אדם יכול למחול על כבוד אחרים אפילו בפחות שבציבור כמ"ש מהר"ם מינץ סימן ו'. מכ"ש מי לא יחוש על כבוד אבותיו שוכני עפר. וכ"כ להדיא מהרא"י בפסקיו שלענין בושת שאין למחול אם נוגע לכבוד אבותיו. ועוד דנדון של מהרמ"א היה באחד שלא רצה לקרות הפרנס חודש מאחר שבשאר קהילות אינו מנהג. וגם שאר כל הפרנסים מחלו כל כבודם. ופסק דעל כבוד עצמם רשאין למחול אבל לא על כבוד אחרים. גם חיזק המנהג שנכון הוא לקרות הפ"ח אף על כי שבשאר קהילות אינו מנהג. א"כ מכ"ש שאין רשאי למחול על כבוד אבותיו, וגם הוא מנהג כל ישראל