נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב ה

קמא. ועוד דמעשה רב שהביא עליה מההוא דבעי ביעי דפחיא למאן. וקמ"ל דהוי מקח טעות משום שאינה מגדלת אפרוחים כדמסיק א"כ חי אפשר כלל לומר דבא רב מרי לסתור תירוץ ראשון. ועוד דלא זו היא העיר ולא זו הדרך הפוסקים לפסוק הלכה פעם כזה ופעם כזה. אע"פ שעל הרוב כן הוא דרך רש"י על התורה. היינו מפני שרש"י פרשן הוא ופירש הפסוק לפי משמעות הפשוטה אע"פ שאינה הלכה. ולפעמים כתב כמ"ד השני. לא כן דרך הפוסקים כי אי אפשר לאחוז החבל בתרין ראשין. כי אע"פ שאלו ואלו דברי אלהים חיים אין הלכה אלא כאחד מהם. ומה שהקשה מכ"ת בגמרא מאי מקשה פשיטא וכו'. הא כולי עלמא לאו דינא גמירא וא"כ הוצרך לאשמועינן. וגם על ר' אמי לא קשיא דהא הוצרך להורות על מעשה שבח לפניו נעניתי את ראשי. וטוב ויפה דבר מכ"ת וקושיא נכונה היא. ונראה לפי עניות דעתי לתרץ דהגמ' רצה להוכיח נמי מזה המעשה דביצה עם יציאתה נגמרה. ולהכי מקשה בעל התרצן דלעיל שהביא סייעתא מזה המעשה פשיטא. כלומר על הסדרן הקשה מאי נפקותא כלל בזה המעשה עד שהוצרך הסדרן לכתבו בגמ'. ואי ללמוד חינה לדינא דבכי האי גונא הוי מקח טעות ועל כן מקשה פשיטא ופי' רש"י פשיטא דהוי מקח טעות דהא בפירוש אמר דפחיא. וא"כ גם אם לא נכתב האי מעשה בגמ' נמי שמעינן בלאו הכי דמקח טעות הוא. והשיב דהוצרך הסדרן לכתוב האי מעשה ונ"ח לדינא. דאי לא היה מסדר זה המעשה בגמרא ומה שפסק עליו ר' אמי אי הוה אתי פעם אחרת מעשה כזה לידינו הוה אמינא דלאו מקח טעות הוא. והא דאמר ביעי דפחיא משום דצריכין כך היינו טועין אם מעשה כזה בא לידינו. לכך סדר הסדרן מעשה זה בגמ' להורות לנו מדרב אמי דבאמת הוי מקח טעות משום שאינם מגדלין אפרוחים. וא"כ הוי שפיר סייעתא לתירוצא דביצה עם יציאתה נגמרה ומגדלת אפרוחים ואי לא הקשה הגמרא על הסדרן ה"א באמת דלהכי פסק רב אמי דמקח טעות הוא וחוזר משום דצריכן ולאכילה קא בעי לה. וא"כ לא הוי מייתי סייעתא מינה. לכן הוכיח בעל התרצן סייעתא לדבריו מההיא מעשה מכח קושיות פשיטא ודו"ק. וראייה לדברי דכן מצינו ממש בנדון זה פרק אלו טריפות דאפליגו שם אי בתרי זימני הוי חזקה או בתלתא זימני הוי חזקה ומסיק דבתלתא זימני הוי חזקה. ומביא מעשה מדר' נתן שאשה אחת מלה תינוק ומת וכו'. והקשה מהרש"א בחידושיו והיכי פסקינן הילכתא לדינא מן המעשה. שמא אם היה בא ר' נתן כשמלה בנה השני היה ג"כ חי. וא"כ אכתי מנ"ל להוכיח דבתלתא זימני הוי חזקה. והשיב מהרש"א ז"ל דלעולם אינו מביא מעשה אם אין בו נפקותא לדינא ע"כ. וה"נ בנדון דידן דחזה המעשה יש נפקותא לדינא. הארכתי אע"ג דעיקר קושייתך אין צריך פנים וזה שכתבתי הוא פשוט

שאלה ב

באו לפני לדון קהל קליים דארף עם כמ"ר זעליג מן. וחתנו הר"ר אלעזר. ותבעו לכמר זעליגמן וחתנו מאחר שהם פושין סרסרות ומראין שוורים פטומים לבני ברית ממדינות ורנקן. שיהיה לכל הקהל חלק באותו סרסרות. יען כי ע"י זה מגיע היזק לשאר ב"ב בני היישוב במכירת בשר או סחורות. כי ע"י שהכפריים מוכרים שוורים פטומים שלהם על ידם הם מרגילים לבוא אצלם לקנות אצלם בשר וסחורות. ולא יוכלו שאר ב"ב למכור סחורה. גם לוקחים הקהל להם סמך וסעד מיישוב עלרין. שגם שם יש שני ב"ב גרונם ולימא שעוסקים בסרסרות כזה לבני מדינות ורנקן. ומיחה הרב שלהם בהנהו ורנקן שלא לקפח מחיית בני היישוב לא הם בעצמם ולא שלוחם גרונם ולימא. רק יתנו הסרסרות לכל בני היישוב. וכמר זעליגמן וחתנו טענו הלא גם אנו מבני היישוב כמותכם מה שאנו מרוויחין בשכר הסרסרות שכר טרחא שלנו הוא ומפני מה ניתן חלק מריוח משא ומתן שלנו לשאר בני הישוב ומה שהפרנקין באים אצלינו מזלינו גרם. ואף לו יהיה כדבריהם שע"י זה יש לנו היכירא יותר אצל הכפריים וקונים מאתנו בשר וסחורות מזלינו גרם. ואם יוכלו לפייס הפרנקין שיבואו אצלם ולסלקם מעלנו מי ימחה בידם. גם אינו רק קנאת איש מרעהו. גם טענו זעליגמן וחתנו. הפרנקין יש להם עצמם היכירא בכל סביבותינו. ועל הרוב אינם צריכים לנו כי מעצמם ידעו באיזה כפר ואיזה כפרי יש לו שור פטם למכור. רק מה שמהנים אותנו ונותנים לנו סרסרות מכל צמד שוורים ו' פ"ץ. מפני שעל הרוב נשארים חייבים סך עצום להכפריים. עד שלפעמים יעלה למאות וצריכים להושיב ערבים בטוחים. ואנחנו נכנסים בערבות בעדם. ומפני כך מוכרחים לפייס אותנו ליתן לנו סרסרות כדי שנתערב בעדם. ולולי זאת גם לנו גם להם לא יהיה אפילו פרוטה. וגם אם נניח וניתן להם חלק קצת