נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב מח

ועיין באורך בתשובה למהר"מ טיקטין נדפסת באלפסי דף א' לסדר נשים לענין ביעור חמץ, שהוא גוף ממש ולא זיעה. ובתשובת משאת בנימן סי' נ"ח. ואי משום שאינו חמר מדינה. לא שייך רק לענין קידוש היום משא"כ קידושא רבא שאינו רק משום היכרא דאם לא יעשה רק ברכת המוציא לא יהיה היכר בין שבת לחול כדעת הרא"ש וכדאיתא בא"ח סימן רע"א. וא"כ לא נ"מ מידי אף אם אינו חמר מדינה. וגדולה מזו כתב רש"ל בתשובה שאפילו ברכת החזון מברכין על משקין היותר גרוע כגון קואש או בארשט. א"כ כ"ש קידושא רבא שמשום היכרא מקדשין עליו. ובפרט שהוא יותר הביב לשתות יין שרף אליבא ריקנא יותר משכר. דהא אפילו בשני מיני פירות וא' מהם משבעת המינים דאפסיק הלכתא כר"י דשבעת המינין עדיף. אבל אם אין ביניהם אחד משבעת המינים וברכותיהם שוות ד"ה חביב עדיף. וא"כ ה"ה הכא ביין שרף ושכר שברכותיהם שוות ששניהן ברכתן שהכל שצריך להקדים היין שרף שהוא חביב. ואף אם נניח שהוא זיעה בעלמא אין בכך כלום. ושמו מוכיח עליו דהא נהנה ממנו. ואדרבה אם מקדש על שכר ולא טעים ליה בצפרא אליבא ריקנא חושש אני לברכה לבטלה. דבשלמא אם מקדש על היין אע"ג דלא טעים ליה שפיר דחי מאחר דהחיוב הוא בכך. ודמי למי שאינו אוכל מצה דחייב לאכול כזית בלילה ראשונה אע"ג דלא טעים ליה ולא נהנה ממנו דמצות לאו ליהנות ניתנו. משא"כ במקום דמקדשין על משקין רק משום היכרא דמברך על החביב. ועוד מצאתי און לי בת"ה סימן ל"ב שכתב וז"ל דכל ברכת הנהנין תליא בחביבות דעל חביבות הנאתו הוא מברך ומשבח עכ"ל. ובר מן דין יש עילוי ליין שרף להקדימו לשכר. דפסק הלבוש שיש לברך שנ"ב על שתיית יין שרף בתוך הסעודה. וכ"כ בברכת הנהנין של מהר"מ מארפטשיק וז"ל ראיתי מעשה מחכמים גדולים כששותין יין שרף בתוך הסעודה שמברכין עליו שהכל לפי שנחשב כדברים הבאים שלא מחמת הסעודה עכ"ל. וא"כ אם בלאו הכי צריך לברך עליו תוך הסעודה משום שנחשב כדברים הבאים שלא מחמת הסעודה. ואע"פ שכמעט יש לחוש לספק ברכה לבטלה לחשבו כדברים הבאים שלא מחמת הסעודה. וע"כ מה טוב במקום שאין יין לברך ולקדש על יין שרף. ואין צריך לברך עליו אח"כ תוך הסעודה. ובאמת לבי מגמגם אם צריך לברך על יין שרף תוך הסעודה בשבת. דודאי קסמיך לשתות יין שרף על מאכלים השמנים. ויש רוצים לתקן וטובלין פעם ראשון פת לחם ביין שרף ואח"כ שותין יין שרף כדין דברים הבאים ללפת בו את הפת שפטור מברכה. כדאיתא בא"ח סימן קע"ז. ולי נראה דלא תקנו בזה כלום דלא דמי להתם דאוכל הפרי ללפת בו את הפת דהוי הפת עיקר והפרי טפל ולכן אין מברך על הפרי. משא"כ גבי יין שרף היין שרף הוא עיקר. כי הדבר ידוע שאין כוונתו לאכול לחם כמו גבי מרקחת בסי' רי"ב. וגדולה מזו כתב רמ"א בתשובה סי' א' דאם אכל פת כדי למתק השתייה שאין צריך לברך עליו משום שהפת הוא טפל לשתייה. וא"כ כ"ש שהמעט פת שטובל בי"ש שהוא טפל לי"ש. ולכן היה נ"ל דבשבת עכ"פ אין צריך לברך על י"ש תוך הסעודה. דודאי הוי דעתו עליו. ולא הוי נמלך. ובחול אם היה מתחלה דעתו על כל מה שמביאין א"צ לברך עליו. ואם לא היה דעתו על כל מה שמביאין לפניו צריך לברך עליו. וא"כ אם מקדש עליו יוצא מידי ספק ברכה לבטלה כן נ"ל. ומטעם זה שהוא גוף החמץ ולא זיעה אסרתי לאחד חצי ככר גבינה ששפך לתוכו י"ש כדי שיהיה הגבינה חריף וחזק ולא מכר אותו קודם פסח. אע"פ שהגבינה כבר נעשה והועמד בקיבה. מ"מ האי י"ש נמי הוי לטעמא עביד כדי שיהא חזק ולא בטל. וכן מצאתי במרדכי פ"ק דע"ז וז"ל כתב ראבי"ה מעשה שהעמידו גבינה בחלא דשיכרא ואסר אותם זקני ראב"ן להשהותו בפסח. וכן מוכיח הסיגיא דחשיב כאיסורא בעיניה כיון דאוקמיה איסורא הוא עכ"ל. וכן הוא בטא"ח שם

שאלה לו

נשאלתי החלב שנחלב ביום ראשון של שבועות אם מותר לאכלה בו ביום

תשובה כתב בליקוטי מהרי"ל וז"ל מהרי"ל היה מורה היתר לאכול החלב שנחלבה ביום ראשון של שבועות או בשבת שלפניו ה' סיון על ידי כותי לאכלה בו ביום שני של שבועות. ואמר דהכי איתא בהג"ה אשר"י מספר אז"ג דאין לדמותה לביבצה. והטעם דיש היתר גבי חלב אמירת כותי משום צער ב"ח דבהמה לא אסח דעתיה מיניה. משא"כ גבי ביצה עכ"ל. ולכאורה אין לו הבנה. דהא דומה לביצה כדאיתא ריש ביצה. ביצה שנולדה בזה מותרת בזה הביאה בא"ח סימן תקי"ג אם נולדה בי"ט ראשון מותרת בי"ט שני בב' י"ט של גליות: