נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב מז

צ"ל עם משיכה דאל"כ לא סמכא דעתיה דישראל, משא"כ אם כבר משך הישראל המטלטלים סמכא דעתיה שלא יקחם מביתו. וכ"כ הסמ"ע. ואע"ג דכתב הרמב"ם פ"א דזכייה הביאו הח"מ סימן קצ"ט דגם כותי הקונה קרקע מישראל צריך שטר כמו ישראל מכותי. נלע"ד לחלק דלא תקשה הלכתא אהדדי, דבח"מ סימן קצ"ד פסק הב"י כהרמב"ם דבין ישראל הקונה מכותי ובין כותי הקונה מישראל צריך שטר ולא סמכא דעתיה בלא שטר. ובי"ד בסימן ש"ך פסק דישראל מקנה לכותי החדר בביתו והכותי ינעול ויפתח ובהכי קני לרשותו כמש"ל בשמו. אלא ע"כ צריך לחלק דלענין מכירת בכור וכן לענין מכירת חמץ שאין עיקר המכירה קרקע רק עיקר המכירה היא המטלטלין אלא מפני שח"א לפעמים לקנות המטלטלין גם במשיכה עם הכסף. כמו בענין הבכור שקודם שיוציאה מבית הישראל תלד בכור. וכן לענין חמץ שאי אפשר למשוך מביתו החביות גדולות לרשות הנכרי וצריך להקנות לו המטלטלין חג"ק במקום שהן. ובזה די במכירה שכתב כב"י בי"ד סימן ש"ך דבזה סמכא דעתיה דכותי מאחר שעיקר המכירה היא המטלטלין. רק שעכ"פ צריך שיוכל הכותי לבא לחדר מתי שירצה. ודי במה שינעול ויפתח. משא"כ במקום שעיקר המכירה היא הקרקע בזה צ"ל שטר עם הכסף בין בישראל מכותי בין כותי מישראל. וחילוק נכון הוא לפי ענ"ד. אמנם מ"ש בעל שני לוחות הברית אם הוא במקום שהמנהג בין הסוחרים וכו' די במסירת המפתח ואין צריך למכור לו החדר. תמיה לי טובא דממנהג הסוחרים אין להביא ראייה לענין מכירת דבר איסור דאם לא כן למה מצרכי התוספות ומהר"ם כסף ומשיכה לצאת ידי רש"י ור"ת יקנה כל דור ודור לפי מנהג התגרים, אלא ש"מ שאין הולכין לענין מכירת איסור של תורה אחר מנהג התגרים. רק לענין משא ומתן דעלמא. וכן משמע מלשון הרמב"ם פ"א דזכייה שכל דבר של ממון על פיהם דנין כמו שהארכתי לעיל בענין הבכור. והנראה לענ"ד כתבתי

שאלה לד

נשאלתי אלמנה אחת עשירה שהקהל תובעים ממנה מעות אתרוג כפי הנהוג בכל גביות לדבר מצוה חצי לפי הממון וחצי לפי הנפשות. והיא אמרה שרצונה ליתן דבר מה כפי אשר ישר בעיניה לא כפי הערך והגלגולת. ואמרה טעם לדבר מאחר שאשה אינה חייבת באתרוג. ופסקתי שמחוייבת ליתן כפי מה שמגיע אליה על חלקה. אע"פ שפסק רמ"א בא"ח סי' תרנ"ח בשם מהרי"ל סי' יו"ד שאשה אינה חייבת ליתן למעות אתרוג הואיל ואינה חייבת בו עכ"ל. עיינתי בתשובת מהרי"ל ולא מצאתי דין זה שם אדרבה בסי' קי"ד כתב בהיפוך מזה שאם תרצה לברך שיכולין לעכב עליה עד שתתן לפי ממון. ונ"ל ראיה ברורה לדבריו ממה שכתב הלבוש א"ח סימן תקפ"ט והוא מדברי התוס' פ"ק דברכות ופ"ק דקידושין ובפרק המוצא תפילין ובפרק ראוהו ב"ד שהנשים יכולות לברך על מצות עשה שהזמן גרמא מטעם שמכניסים עצמן לחיוב יכולין שפיר לברך אשר קדשנו. עיין שם בתוספות ותמצא יותר בבירור, א"כ ממש בנדון זה שהחזיקו במצות לולב ומברכין עליו אשר קדשנו ב"ו א"כ צריכין לעשות המצוה כתיקונה. וגבי אתרוג כתיב ולקחתם לכם שיהיה משלכם וא"כ צריכין לעשות המצוה כתיקונה וליתן כפי מה המגיע אליהם ואז שפיר יכולה לברך אשר קב"ו. ואם אינה רוצים ליתן מעות אתרוג מטעם שאינה חייבת בו א"כ ברכתה הוי ברכה לבטלה. וכ"כ מהרי"ל גבי תקיעת שופר וז"ל מאחר שהכניסו הנשים עצמן לחיוב תקיעת שופר ע"כ צריכין לעשות המצוה כתיקונה ויזהרו שימהרו מלאכתן בבית כדי שיבואו לתקיעת שופר ולא יצטרכו להמתין להם עכ"ל, הרי שצריכין לעשות המצוה כתיקונה אפילו בתק"ש שהן עצמן אינם מברכין כ"ש בלולב שהן עצמן מברכין ואפשר שרמ"א הוציא הדין משם דאשה אינה צריכה ליתן וכו' הואיל ואינה חייבת בו ר"ל אם אין רצונה לברך אבל אם רצונה לברך חייבת ליתן. וא"כ המ"מ שרושם מהרי"ל סימן יוד ט"ס. וצ"ל קי"ד. כן נראה לי הצעיר שמואל סג"ל

שאלה לה

אמר הצעיר שמואל יען כי ראיתי שגגה בפי כל ההמוניים. גם אפילו בני תורה מרגלא בפומייהו דאין מקדשין בשחרית בשבת על יין שרף. ואומרים הטעם שהוא זיעה בעלמא. ותמיה לי טובא כי לא ידעתי להם שום רמז וחשש איסור בדבר לגמרי, ואף אם יהיה זיעה בעלמא כדבריהם מה בכך, כדבעינן למימר לקמן בס"ד. כ"ש שאינו זיעה רק ממשות התבואה.