נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב מה

על רוחי נשברה. איך שבעת הייתי בגליל גבירג ואזני שמעו מאחורי הפרגוד והיכל קדשו דמר עלי קול ענות קול גידופין. לא אאמין שיצאו דברים אלו מפה קדוש. והוא באשר מאז היה לי מקום ללון תלונות הרבה על החתן של האלוף כמר זנוויל קרונך ולא על מכ"ת היה תלונתי כי אם עליו. והלואי שהיה נותן למכ"ת ריצוי כסף כפי רבונו. אך פרנסי מדינה יצו העדוני על זה למגדר מילתא בשביל פעם אתרת. כי לא יניחו הפרנסים שישמט אחד מי שיהיה שכרות הרב ולהנאות לרב אחר. ושמעתי אומרים משמו דמר שאם מכ"ת צריך לפסוק הוראות ופסקים של מדינת באמבערג הרשות בידו לתת סמוכין לבני מדינת באמבערג ואם הדבר אמת היה נראה כאילו מכ"ת רוצה להבאישני בעיני יושבי ארצי וככה לא יעשה. אף אם השואל ע"ה כסתם מקשן והתרצן יותר חכם ממנו. אינו מן הראוי לרתכבד עצמו בקלון אחרים. ולכן לא כך היה המדה אף אם הייתי שואל כשאלת התם ששאל מה זאת בלא תכלית ונורה וכועל. ר"ל אם הייתי שואל בסתם מסופק אני בדבר זה ילמדנו רבינו אם הוא אסור או מותר אז היה מקום לדבריו. אך ת"ל באתי במשא ומתן בהלכה יהי כן שאין האמת אתי מכל מקום גם בדורות שלפנינו בשו"ת שלהם נמצא כזה. וכי מפני כך ובזה להשואל ברבים. הלא כבר כתב החכם מהר"ח ורידבורק טעם למה נקראו ת"ח ולא חכמים. כי כולם תלמידים זה לזה. כי כל החכמות יש להן סוף. ותורתינו הקדושה אין לה סוף וקץ ותכלית. לכן נקראים תלמידי חכמים. זה לומד מזה דבר וזה מזה. וכמאמר ר"א הרבה תורה למדתי מרבותי וכו' ומתלמידי יותר מכולם. ואם אין פיו ולבו שוין לי מה אעשה. כי כמה פעמים כתב מכ"ת והראה לי פנים מסבירות כאילו דברי ערבים עליו. ואם אין פיו ולבו שוין אין עלי אשם. כי אילו הייתי יודע שאין הדבר כן אז אשיב ידי ממנו ואלכה לי אל הגדולים אתרים לעת הצורך. אך הלא מכ"ת ביקש ממני לכתוב לו ולשאול ממנו ולהשיב לי ברצון. וא"כ אין מקום לתלונתו ולהתפארותו. אך מן השמים ידינוני לכף זכות כאשר אני דן אותו לכף זכות ושלום

גם זה שייך לדין בכור

שאלה לב

כתב הטור י"ד סימן ש"ך בשם הרמב"ם היה הכותי שותף וכו' היה לו באחד משניהם (פירוש בין באם בין בעובר) אבר אחד כגון יד או רגל רואין אותו כל שאלו יחתוך ויהיה בעל מום פוטר. ואם אפשר שיחתוך ולא יהיה בעל מום אינו פוטר. והקשה הב"י היכי משכחת לה דאם יחתוך אבר אחד ולא יהיה בעל מום. וי"ל דמשכחת לה כגון שהיה יתר אבר וכו'. והב"ח תירץ בע"א ע"ש. ול"נ דה"פ רואין כל שאילו יחתוך ויהיה בעל מום כלומר אם יחתוך אותו אבר שיש לו חלק בו ויהיה בעל מום דהיינו שיש לו חלק בעובר עצמו אז פוטר מבכורה. אבל אם יחתוך אותו אבר ולא יהיה בעל מום ר"ל שיש לו חלק באם ואם יחתוך אותו אבר שיש לו חלק בו דהיינו בהם אז לא הוי הבכור בעל מום אז אינו פוטר. אא"כ יש לו חלק בעובר עצמו או באם במקום שעושה אותה טרפה. וכעין זה הפלגת דברים כתב רמ"א בת"ח כלל ב' דין ד' וז"ל דאין להקל בזה אלא א"כ יש בו ששים. והקשה השואל דהא אין שייך ששים דמיירי ביבש. והשיב בתשובה סי' קל"ב שאלה ט' דר"ל אא"כ יש ששים בקדרה ושייך בו ששים. אבל כאן בחמת אינו ששים. וכעין זה איתא נמי בסוגיא דכתובות דף פ"א או שותות או לא נוטלות כתובה ומפרש רד"ק מתוך שלא שותות לא נוטלות כתובה

שאלה לג

ויען כי בסימנים הקודמים היה כל משאי ומתני בדין מכירת בכור בכסף או משיכה. גם דין זה למכירת חמץ בפסח מישך שייכי. כמו שהביא גם הגאון מהרש"ק לעיל בתשובתו. אכתוב בזה גם הנראה לפי עניות דעתי

כתב הב"ח בא"ח סי' תמ"ח וז"ל ובמדינה זו שרוב משא ומתן הוא ביין שרף ואי אפשר להם למכרם לכותי מחוץ לבית בפרט למחזיקים באודנדא. יש להתיר בענין זה שימכור לכותי כל החמץ שבחדר. וגם החדר עצמו ימכור לכותי. אלא כיון דקי"ל דאין הכותי קונה קרקע אלא בשטר עם נתינת הכסף כדאיתא פ"ק דקידושין וטריחא מילתא לכתוב שטר. גם אולי יעלה על דעת הכותי להחזיק בחמץ שלא להחזירו כיון שהשטר בידו ואיכא הפסד מרובה צריך שיהא מתנה