נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב לח

נגד כל הלב. מה שאין כן גבי חוטין דאין בהן רק דם הכנוס בחוטין ואין בחוטין עצמן דם ולא פליט מן החוטין לבשר לכן סגי ששים רק נגד הדם הכנוס אפילו לרבינו תם. וכל שכן לטעם השני שהחוטין בעצמן מותרין אם קרע החוטין והוציא דמן. דזה לא דמי לשאר איסור דבוק שהחתיכה ענ"נ משום שהחתיכה בולע מן האיסור ולא ידעינן כמה בלע ולכן צריך ששים נגד כל החתיכה. מה שאין כן בדם שבחוטין שאין הדם יוצא לחתיכת בשר דרך החוטין שאינו מפליט דרך החוטין ולכן אין החתיכה ענ"נ. וכן פסק כלל ט"ז דין כ"א שאם בשלן בלא חתיכה צריך ששים נגד כל החוטין. ואפשר דלאו דוקא נגד כל החוטין רק כנגד דם הכנוס בחוטין. ומה שיצא דרך פי החוטין זה נכנס לתוך כל מה שבקדירה. ולכן אין צריך ששים רק נגד דם שבחוטין כנגד כל מה שבקדירה ובהא אפילו ר"ת מודה. והנראה לע"ד כתבתי נאם הצעיר שמואל הלוי. שוב הודה לי והשיב לי שלא סיימוה מקמיה, וחזר ושאלני מפני מה צריך בכחל לקורעו ש"ו וטחו בכותל ובלב אין צריך רק קריעה ש"ו. וזאת היתה תשובתי אליו

שאלה כח

מאי דבדק לן מכ"ת בדין קריעת הלב שאין צריך שתי וערב. זו אין צריך פנים דבהדי הדדי מתנייא במתניתין פכ"ה דף ק"ט הכחל קורעו ומוציא את חלבו לא קרעו אינו עובר עליו. הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו. ואיתמר עלה תרי לישני. ללישנא קמא אינו עובר עליו ומותר. וללישנא בתרא אינו עובר עליו ואסור. ושקיל וטרי בגמרא ואסיק בין ללישנא קמא ובין ללישנא בתרא דלמא לב הוא דסגי ליה בקריעה אבל כחל לא סגי ליה בקריעה אלא צריך שתי וערב וטחו בכותל. והאי דלמא אף על גב שהוא בלשון דחייה מכל מקום האמת כך הוא. וטעמא דהדם בעין שכנוס בלב מצרף לתוכו ובשעת שחיטה הוא יוצא ונופל ממנו על ידי קריעה לבד והלב אינו בולע ממנו דשאני לב דשיע. והדם של הלב עצמו יוצא על ידי מליחה כשאר בשר. ואפילו לסברת רבינו תם דאין לסמוך על זה למעשה. והאי סברא דשאני לב דשיע אינו אלא הוה אמינא ולא קיימא במסקנא. מכל מקום אינו בולע אלא מעט ואיידי דפליט דם דידיה פליט נמי מה שבלע. ומה שלא פלט מדם דידיה הוי דם האברים שלא פירש ומותר. ואף אם תמצא לומר דאפילו הדם שבלע לא פלט ונכנס בלב מכל מקום אינו בעין ודם בעין הוא דאורייתא מה שאין כן דם שאינו בעין שבשלו אינו עובר עליו דאינו אלא מדרבנן. והוא הדין בכחל באמת נמי חלב שחוטה אינו אסור אלא מדרבנן. מכל מקום גזרו חכמים ז"ל לקרוע שתי וערב ולטחות בכותל כדי לבשלו בלא בשר. ולדעת הרי"ף אפילו בבשר כדי שלא יהא חלב בעין גזירה משום בשר בחלב דלא אתי למטעי לבשל בשר בחלב ממש. ויעיין מכ"ת בדברי הרא"ש. והנראה לעניות דעתי כתבתי

להגאון מהור"ר שמואל קאידינאוור

שאלה כט

טנרא תקיפא פלפלא חריפא דידיה מדכולהו עדיפא. לקבל אלפא חרבו שליפא. ה"ה מארי אילפא ריש גלוותא. ריש מתיבתא. הגאון הגדול נ"י ע"י פ"ה מפיק מרגליות כבוד מהר"ר שמואל נר"ו יאיר כאור בהיר. עד אור חדש בציון יאיר

באתי בקצרה לרום כת"ר ע"ד השאלה אשר נשאלה לפני. ישראל שהיה לו פרה מעוברת וידוע בודאי שלא בכרה. וביום השבת היתה מבכרת וכותית אחת מיילד אותה. ואמר לה היהודי שכחתי למכור אותה ואמרה לו הכותית הילך ג' פשיטים עבורה והניחה המעות על החלון בבית הישראל כי הפרה היתה בדיר הישראל והכותים היתה יודעת מנהג ישראל בענין המכירה ולכן אמרה היא מעצמה שתתן לו ג' פשיטים עכ"ל השאלה

הנה לע"ד לא ידעתי מקום היתר כלל. לפי מה דמסיק בטור כדעת מהר"ם שצריך לחוש לחומרא להקנות במשיכה וכסף רוב הפוסקים והתוספות עצמם כתבו בפרק בתרא דע"ז דיש לחוש גם לדעת רש"י לקנות או להקנות גם בכסף. אף על גב דלא משמע מדבריהם שצריך לחוש וכו' רק הרוצה לחוש לדברי רש"י ור"ת וכו'. אמנם מוכח מדבריהם דלא דחאו ראיות של רש"י שפסק כר"ל דמעות קונות בכותי. והא דלא חשיב ליה רבא בהנך