נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב לז

אדינא להתיר בקליפה. משא"כ בשר כחוש אין להתיר בקליפה על ידי הפסד קצת. כדאיתא בגמרא פרק גיד הנשה גבי גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפילו מריש אודניה אפילו כחוש דזימנין דיש שומן ולאו אדעתיה. וכן דקדק רמ"א בלשונו בסימן ק"ה. וכן נראה מכל המחברים שהביא רמ"א. וכן נראה מלשון תורת חטאת כלל ל"ז דין א' דכולהו איירי מגדי כחוש. וכן נראה מלשון רמ"א בתשובה סימן כ"ח וזה לשונו בשם ראבי"ה שצריך להעמיק בחלב מרובה יותר מבחלב כחוש. ודבר זה תלוי בכל פעם באומד הדעת לפי כחשותו ולפי שמנוניתו וזימנין דאתי לידי מכשול עד כאן לשונו. משמע דוקא בדבר שצריך אומד הדעת כגון גדי כחוש דזימנין דיש שומן ולאו אדעתיה. וכ"כ בת"ח בשם המרדכי ובשם הגהות מיימוני דלדידן אין להקל בגדי כחוש דלפעמים יש שומן ולאו אדעתיה עכ"ל. אבל בקרומין דברי הכל חלב כחוש הוא. לכן נ"ל דמ"ש בסימן ס"ד דיש להקל בהפסד מועט היינו בקרומין דלד"ה חלב כחוש הוא. רק מפני המנהג נוהגין לשער בששים. ובהפסד מועט (נ"ל דר"ל לעני או לכבוד אורחים או שבת אוקמיה אדינא. דאל"כ בכל איסורים לא ימלט שהפסד מועט יש בדבר ואם כן מעולם לא נוכל להעמיד הדבר על המנהג) ומ"ש בסימן ק"ה וע"ל סימן ס"ד אם הקרומין או חוטין של חלב נמלחו עם בשר יש אומרים דבהפסד מרובה יש להתיר. נראה לי דפסוקי פסקי וה"ק בענין חוטין של חלב והקרומים שנמלחו עם בשר ע"ל סימן ס"ד ור"ל דשם מפורש דיש להתיר על ידי קליפה אפילו בהפסד קצת. ואחר כך אמר דין בפני עצמו לענין איסור כחוש רצה לומר בשר כחוש. וז"ש י"א דבהפסד מרובה יש להתיר וכו' אפילו באיסור כחוש דהיינו בשר כחוש לפי שאין אנו בקיאין דזימנין דיש שומן ולאו אדעתיה. ש"מ דהא דפסק רמ"א בסימן ס"ד להקל בהפסד מועט היינו בקרומין. והא דפסק בסימן ק"ה להקל בהפסד מרובה היינו בשאר כחוש כגון בשר כחוש. כגון גדי שצלאו בחלבו דזימנין דיש שומן ולאו אדעתיה. ובשניהם המנהג לכתחלה לשער בששים. שוב מצאתי בתשובת רמ"א סי' קי"א שהתיר אפילו בעור אוזא שהוא ודאי שומן אפילו הכי התירו משום דשיעור ששים אינו אלא חומרא בעלמא. ולכן נוכל להקל במקום דאיכא צדדים אחרים להקל והוא הפסד מרובה עד כאן לשונו. אכן צריך לדקדק שם באיכות המעשה. והא דאסר מהרא"י בסימן נ"ח ביותרת הכבד שלא נטלה הקרום והצריך ששים ביותרת הכבד נגד הקרום. אף ע"ג דהקרום של יותרת פשיטא דחלב כחוש הוא דהא אין איסורו מחמת עצמו רק מחמת שנוגע בחלב. התם ה"ט משום דנתבשל כך. וכ"כ רמ"א בשמו בת"ח כלל ל"ז דמשום הכי אסר מהרא"י משום שנתבשל כך. ואף על גב דאנו אוסרין במליחה כמו בבישול מ"מ חמור יותר בבישול מבמליחה. וכ"כ רמ"א בפירוש בתשובה סימן ק"ח דיש לחלק בין מליחה לבישול. דלגבי כח מליחה שאינה אלא מדרבנן ל"ד מליחה לבישול. וא"כ מעתה אני אומר דלאו מר בר רב אשי חתם על קבלת מכ"ת הנ"ל לאסור במליחה לומר חענ"נ ולאסור אפילו בהפסד מרובה או לעני. והעיקר הנ"ל בזה דחלב ממש או אפילו חוטין היונקים מן החלב וכן גדי כחוש ושאר בשר כחוש דזימנין דיש שומן ולאו אדעתיה בזה אומרים חענ"נ אפילו במליחה. אבל קרומין שאינם אסורים משום שיונקים מן החלב רק משום שמונחים על החלב או החלב עליהן נ"ל פשוט דאין צריך ששים במליחה רק בבישול. וכמו שפסק מהרא"י ביותרת הכבד שהיה מבושל. משא"כ במליחה לא היה אוסר בס' ובזה הכל נכון. וכן הסכמת הת"ח סוף כלל ל"ח. הנראה לע"ד כתבתי

ואגב אבאר עוד מ"ש בת"ח כלל כ"ז בדין ל"ב שצריך ששים נגד כל החתיכה שהלב דבוק בו. והקשה הרב משאת בנימין בסימן פ"ט דזה כדעת ר"ת שבכל איסורין אמרינן חנ"נ. ובת"ח סימן ל"ד הביא דברי הטור כצורתו לפסק הלכה דלא בעינן ששים רק כנגד החוטין והדם דהיינו כדעת אותן פוסקים דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים רק בבשר וחלב. וכתב מה שהביא הרב לזה מפני שראה דברי הטור בדין ורידין בלא מחלוקת. וגם הרב ב"י לקח דברי הטור כאילו הם דברי הכל. מאחר שכתבו הדברים בלא מחלוקת ולא אסיק אדעתיה שהטור הולך לשיטתו. שהרשב"א והרא"ש והטור סוברים כרבינו אפרים דלא אמרינן חנ"נ רק בבשר בחלב. ולפיכך הביא דברי הטור לפסק הלכה. אבל באמת לדידן דין הלב ודין הורידין דין אחד להם עכ"ד. ותמיה לי על הגאון מ"ב דהא כתב הרב לעיל סימן כ"ז דיש לחלק דלא דמי לב לחוטין מתרי טעמי. ולטעם הראשון דליכא דם בחוטין עצמן רק דם הכנוס ולכן חיישינן שמא לא פלטו דם הכנוס. משא"כ גבי לב דאית בו דם וכו' אמרינן ביה איידי דפליט וכו'. נמצא מה שהוא לגריעיתא גבי מליחה הוא לטיבותא גבי בישול ולכן היא הנותנת אם נתבשל עם הלב צריך ששים נגד כל הלב. מאחר שיש בו דם כנוס וגם דם הלב עצמו ואיידי דפליט וכו' ולא ידעינן כמה נפיק מיניה לקדירה לכן צריך ששים