נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב לג

עם השביעי שהוא המפטיר פ' השביעית. דהא דבעלמא ר"ל במקום שקורין השמיני למפטיר חוזר וקורא השמיני שהוא המפטיר למה שקרא השביעי או ג' פסוקים ממנו. כדי להראות שאין חובת היום רק בז'. ולהכי מפסיקין גם בקדיש בין ז' למפטיר. משא"כ במקום שאין שם רק ז' שיכולין לקרות כמו שנהגו בימיהם. או שאינם יכולין לברך ברכת התורה לדידן שכל אחד אומר ברכה לפניה ולאחריה (דאל"כ למה יצמצם מלקרות עוד השמיני למפטיר שהרי על כרחך הם מנין בב"ה אם לא כדאמרן או מטעם שהנשארים אינם יודעים להפטיר) וא"כ למה יחזור השביעי שהוא המפטיר לקרות מה שקרא הששי. דרך משל אם חל ר"ח אדר בשבת היה לו לקרות הששי עד סוף ואתה תצוה ולשביעי שהוא המפטיר והוא חובת היום מן כי תשא עד ועשית כיור נחושת, דאע"ג דנהגו עכשיו לקרות המפטיר שהוא שמיני כדי לנהוג מנהגנו שאנו נוהגין להוסיף כמ"ש התוספת שם משא"כ כאן אי אפשר. וסברא הוא דאם נאמר שהשביעי שהוא המפטיר חוזר וקורא מה שקרא הששי יש לטעות דאין חובת היום רק בששה גברי וראיה מימות החול שהמפטיר מן המנין למה לא יקרא השני עד גמירא ויחזור ויקרא השלישי מה שקרא השני. גם הקדיש אומרים אחר השלישי כדי להראות שגם המפטיר שהוא השלישי הוא מן המנין. וא"כ גם בשבת שהז' היא מן המנין היה ראוי לקרות פרשה שביעית לעצמו ולא אחר שקראוה עם הששי וגם הקדיש היה ראוי לומר אחר הז' שהוא המפטיר דאם יאמר קדיש קודם המפטיר נוכל לטעות ולומר שאין חובת היום רק בששה גברי וצ"ע. וליכא למימר דלא איירי מחד מהנך שכתבתי רק שיודעים כולם לברך בתורה ולהפטיר. רק איירי באם טעה וגמר הסדרה עם הששי ואמר קדיש כמ"ש הב"י בסוף סימן רפ"ב. זה אינו דהא אביי לכתחלה קאמר קרי שיתא מואתה תצוה עד ועשית וגו' וחד קורא מכי תשא וכו'. ודברי הב"י הם דברי מהר"ם מרוטנבורג שם בטור. ואדרבה איכא למידק מיניה דדוקא שאם טעה דגמר הפרשה עם הששי אין צריך להוסיף עוד אחר קודם המפטיר משום דקי"ל המפטיר עולה למנין ו' מש"ה הואיל ואי אפשר בע"א חוזר השביעי וקורא מה שקרא הששי דאי נמי היה קורא עוד אחד מלבד המפטיר היה צריך לדלג לאחוריו מה שקרא כבר. וא"כ למה לן לדלוגי עם השביעי ואח"כ גם המפטיר מאחר שהמפטיר עצמו עולה למנין הקרואים. אבל לכתחלה אין לגמור הפרשה כולה עם הששי ולחזור ולקרותה עם השביעי שהוא המפטיר וצ"ע

שאלה כו

לענין שחוזר הש"צ ה' אלהיכם אמת. וכתבת שכתב הב"י בא"ח סימן ס"א שנמצא כתוב בספר הפליאה אני ה' אלהיכם אמת. והיה במצרים מי שהיה נוהג כדבריו וגערו בו הנגיד הגדול כמהור"ר יצחק הכהן ז"ל ומורי הרב הגדול מהר"י בי רב ז"ל וכל גדולי הדור הנמצאים בעת ההיא. וגם בקוסטנטינא גער הרב הגדול מהר"א מזרחי וכל גדולי הדור במי שהיה נוהג כן וכו'. והקשית מה חרי האף הגדול הזה שגערו במי שהיה נוהג כן מאחר שנמצא כדבריו בספר הפליאה אע"פ שכתב הב"י שבכל הנוסחאות הוא ה' אלהיכם אמת מ"מ אלו ואלו דא"ח וכוונה אחת להם. אף אם יש נוסחאות שונות מ"מ למה לגעור במי שנוהג כן. ולא די בזה רק שהוסיף עוד הבית יוסף וכתב כל המשנה ידו על התחתונה וגוערין בו ומבטלין דבריו וכו'. אלו דבריך בקיצור. הנה באמת מהרש"ל בתשובה כתב כשהתפלל ביאר צייט שהיה חוזר אני ה' אלהיכם. לא שמלת אמת שאינו מק"ש ימלא תיבת ק"ש. ומהר"ם בספר מטה משה הסכים לדעת מהרש"ל. כי אף שהביא הבית יוסף מג' מקומות מהזוהר לומר ה' אלהיכם אמת. זהו דעת חבורה של רשב"י. אבל דעת רשב"י עצמו בהזוהר אני ה' אלהיכם אמת. ז"ל ולקביל אינון ע"ב תיבין דאינון בי דינא דיליה ישראל לתתא משלימין לה באילין שבעין ותרין תיבין דפרשתא דתכלת ומהדרין תלתא תיבין אני ה' אלהיכם אני לקבניה דאברהם. ה' לקבליה דיצחק. אלהיכם לקבליה דיעקב. וחבורה אמרו ה' אלהיכם אמת ה' לקבליה דאברהם אלהיכם לקבליה דיצחק. אמת ליעקב ועיין שם שהאריך שמצא בכמה ספרים. אמנם כתב שהמנהג נתפשט על פי האחרונים. זה לשונו. אבודרהם. וצרור המור וציוני. וספר המוכר. ותולעת יעקב. וטעמי מצות רקנטי. בכולן כתיב ה' אלהיכם אמת. ומה שמלת אמת משלים לתיבת ק"ש אע"פ שאינו מק"ש. תירץ מהר"ם אלשקר ומהר"ל חביב דמכל מקום הואיל ואינו רשאי להפסיק בין תיבת אלהיכם לתיבת אמת עד כאן לשון מטה משה. וכן נראה דהא חזינן בכמה דוכתי דלא משגיחין בדברי הרשב"י כגון בהנחת תפילין בחול המועד אף ע"פ שלדעת הרשב"י חייב מיתה המניחן במועד. אנו במדינות אלו אין