נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב לב

הש"ץ קדיש וכו' שצריך לחזור ולקרות ולברך על קריאתו אע"פ שכבר בירך והא אפשר לתקן יותר בטוב יקרא למפטיר אחד שלא עלה כבר ואע"פ שאינו יודע להפטיר ויפטיר מי שעלה כבר הלא ש"מ שזה אסור. ונ"ל טעמא דגם בזה שייך גזירה משום הנכנסין שלא ראוהו קורא בתורה ומפני היוצאין כשקראו למפטיר והיה מברך. ודרך משל אם הוא השלישי שהוא המפטיר כגון בתענית. ונכנסין אח"כ וימצאו אחר קורא ההפטרה יהיו סבורים שגם הוא עלה לתורה ושקראו רביעי עם המפטיר. ומ"ש הב"י אח"כ בשם הריב"ש שיש מקומות שנהגו כשהמפטיר קטן עולה גדול במקומו וקורא בתורה והמפטיר קורא ההפטורה ואינו קורא בתורה ואע"פ שצריך המפטיר לקרות בתורה היינו משום כבוד התורה והאיכא כבוד התורה כשהמפטיר קטן וקורא גדול במקומו. וזה הטעם אינו דלעולם מי שקורא ההפטרה צריך לקרות בתורה כי שמא הגדול קרא לעצמו ולתוספת ולא בעד המפטיר. ואין כאן כבוד התורה. והמנהג ההוא אינו מנהג יפה בעיני. והמנהג היפה הוא במפטיר גדול או שיקרא גדול בחובת היום ויפסיקו בקדיש ויחזיר קטן המפטיר לקרות הפרשה ההיא או ג' פסוקים ממנו משום כבוד התורה ויכול לברך לפניה ולאחריה מידי דהוי אברכת ההפטרה עכ"ל. הרי כמו שכתבתי אע"ג שכתב עליו הב"י ואנו לא ראינו מי שנהגו כדברי הריב"ש היינו לענין שלא להפטיר קטן בחובת היום כלל. או שיאמר קדיש ויקרא אח"כ גדול ויברך עליו לפרשת היום ואח"כ שיחזור הקטן ויברך ולקרוא פרשת חובת היום או ג' פסוקים ממנו לענין זה אין נהגינן כהריב"ש. ומ"ש עוד הב"י שבעיניו נפלאו דברי הריב"ש. שמה שכתב כי שמא קרא הגדול לתוספת ולעצמו ולא בעד המפטיר דכיון שהפסיקו בקדיש בין העולים הראשונים לקריאת גדול זה ליכא למימר דלתוספת לעצמו הוא קורא ומוכחא מלתא דודאי בעד המפטיר הוא קורא עכ"ל. וקשיא לי דהא יש לחוש מפני הנכנסין והיוצאין שלא שמעו הקדיש ויסברו שעלה בשביל עצמו להוספה ואע"פ שכתב הב"י בסימן קל"ה בשם המרדכי הטעם שקורין בשמחת תורה כהן או לוי לחתן תורה או לחתן בראשית מפני שכבר קראו ה' כמשפט היום ולא סלקי למניינא לכן ליכא למיחש לנכנסין ויוצאין עכ"ל. ש"מ דלאחר הקדיש ליכא למיחש לנכנסין ויוצאין. אין טעם זה עיקר דלמה לא ניחוש לנכנסין ויוצאין לאותן שלא שמעו הקדיש. וכתב שם טעם אחר דסליק שפיר טפי וקיימא לן. ועוד שמפסיקין להם וקורין פיוטים וקורין להם בשם חתן תורה וכו' עד ומינכרא מילתא טובא עכ"ל. שוב עיינתי במרדכי וכתוב וכן ליכא למיחש וכו' ולא לכן. וא"כ מ"מ דיש לדחות דלמה לא ניחוש כדאמרן וק"ל. וגם עד כאן לא קאמר הב"י אלא בקטן המפטיר דמוכחא מלתא דבעד הקטן הוא מפטיר. גם מפני שקורא הפרשה לחובת היום וגנאי הוא בקטן. ועל כרחך מוכח מילתא שלא יקרא הגדול לתוספת בעד עצמו אחר הקדיש אלא ודאי בשביל הקטן קרא שלא ירא חובת היום נקרא על פי קטן. מה שאין כן בכל שבתות השנה. וגם בגדול העולה למפטיר וגדול אחר אומר ההפטורה אינו מוכחא מילתא שבעד המפטיר הוא קורא. ולכן אין לקרות אחד ולהפטיר אחר. והלבוש פסק להקל ואפשר שהלך אחר פשטן של דברי הבית יוסף. ול"נ כמו שכתבתי. ולפחות לכתחלה אין לקרות מי שיודעין בו שאינו קורא ההפטרה בעצמו רק בדיעבד שלא היינו יודעין בו שאינו בקי לומר ההפטרה או בעל כרחו צריך לעלות לתורה מאחר שקראוהו לס"ת כדאיתא בגמ' פרק הרואה שכל הנקרא לס"ת ואינו עולה מקצר ימיו. ועל כן צריך לעלות. ואז בהכרח יאמר אחר ההפטרה. הנראה לע"ד כתבתי

שאלה כה

ולענין אם המפטיר עולה למנין ז' פסקו הפוסקים דעולה למנין ז' כר"ת בפרק הקורא עומד דף כ"ג. אך צ"ע במקום שאין שם רק ז' שיכולין לברך בתורה אם משלים הפרשה עם הששי וחוזר המפטיר שהוא הז' לקרוא מה שקרא הששי. או אם אין משלים רק ו' פרשיות והמפטיר קורא פ' השביעי וז"ל הרי"ף בפ' הקורא עומד איבעיא להו מפטיר מהו שיעלה למנין רב הונא ורב ירמיה בר אבא חד אמר עולה וחד אמר אינו עולה והלכתא עולה. דאמרי פ' בני העיר ר"ח אדר שחל להיות בואתה תצוה אמר אביי קרי שיתא מואתה תצוה עד ועשית כיור נחושת. וחד קורא מכי תשא עד ועשית כיור נחושת והיינו מפטיר. אלמא עולה למנין ז' וכן הלכתא עכ"ל לשון הרי"ף. מדאמר אביי קרו שיתא מואתה תצוה עד ועשית כיור נחושת וחד קורא מכי תשא עד ועשית כיור נחושת ש"מ שהששי משלים עד גמירא והמפטיר חוזר וקורא מה שקרא הששי. וצ"ע למה לא יקרא כם הששי רק פ' הששית. וישלים