נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב ל

משום דם. ודוקא כשהתרו עליו משום דם אין חייבין על דם השרץ אבל אם התרו בו משום שרץ לוקה שדם השרץ כבשרו הוא עכ"ל. אינו בא למעט שדם בהמה אינו כבשרה מאחר שבלאו הכי מיחייב משום דם אבל בשרץ שאינו חייב משום דם מ"מ חייב משום שרץ שדמו כבשרו. ונ"מ דעל הדם חייב כרת משא"כ בדם השרץ שאינו חייב משום דם מ"מ חייב משום שרץ שהוא כבשרו. ולפחות אם אינו בכרת משום דם. הוא בלאו משום בשר השרץ. ולדעתי דם זה יותר גרע מבשר שנתבשל בדמו שבכל ענין אינו רק איסור דרבנן שאינו לא דם הנפש ולא דם התמצית רק דם האברים משא"כ בנדון דידן שיש לחוש לדם דאורייתא ומיהו לענין איסור הנאה יש להקל כדאיתא בטור י"ד סי' פ"ז בישל דם בחלב פטור ואין לוקין על אכילתו משום בשר בחלב. וא"כ מכ"ש בכבישה דאינו חייב משום בשר בחלב כדאיתא בסוף סי' צ"א דדרך בישול אסרה תורה. אבל מ"מ שמעית מינה דאע"פ דאין לוקין עליו איסורא מיהא איכא. וא"כ אוסר תערובתו דלא יהא אלא דם דרבנן דצריך ששים. וע"כ נהי דאין הכלים אסורים בהנאה מ"מ לענין איסור החלב אסור והכלים שעמדה בו החלב מע"ל אסורין ואם אח"כ נתבשל בכלים אש אל מע"ל המאכלים אסורים. ועיין במ"ש טור ס"י ובטו"ז סימן ק"ה סעיף א'. ועיין עוד בענין הכלים בת"ח סוף כלל ג'. הנלע"ד כתבתי נאם הצעיר שמואל הלוי

שאלה כא

יוסיף ה' שנית ידו לברכו בנפשו ובמאודו. ויהי כזית הודו, לאהובי האלוף כהר"ר יוסף יצו. אודות הבשמים ששאל מכ"ת הכתושין במכתשת. או הנידוכין ונטחנין ברחיים. ראיתי דעת מכ"ת לאסור כל אותן בשמים. לא ראיתי בשום פוסק שום חשש איסור בדבר. וגם המנהג בקרב כל ישראל לקנות הבשמים שחוקים מן הכותים מלבד הכרכום באין מוחה ואין פוצה פה ומצפצף. כי למאי ניחוש לה לא מיבעיא סוחרי הבשמים שאינם רוכלים יש להם מכתשות גדולים המיוחדים לכך. והסוחרים הגדולים כל בשמים ותבלין שלהם כגון פלפל וזנגביל ואפילו בשמים גרופלי שקורין נעגליך מטחינין אותם ברחים של מים כמו קמח וא"כ אין כאן בית מיחוש כלל. אלא אפי' אותן רוכלים העוסקים ג"כ ברפואות ועושים מעשה רוקח ויש לחוש שמא כתשו דבר איסור במכתשת באשר מלאכתן ברפואות. מ"מ ידוע שיש להם כמה מכתשות. ואפשר שלענייני רפואות יש להן מכתשת מיוחד ולבשמים ותבלין ג"כ מכתשת מיוחד. כי בלי ספק הדברים חריפים כמו הבשמים ותבלין מזיקים לעסקי הרפואות. ואף אם נניח שכותשין לפעמים דבר איסור במכתשת אין בכך כלום דודאי נטל"פ הוא ולא אמרינן אגב חורפיה מחליא ליה דצונן בצונן אינו בולע ומפליט. ואע"ג דדמי לבית שאור ולבית חרוסת שחימוצו קשה. לענין פסח שאני דמשהו מיהא איכא. ומכ"ש הנטחן ברחיים של מים דפשיטא שאין איסור בדבר אפי' בי"ט דפסח. כי אף אם יש לחוש שמא היו נטחנין אחר חטין לתותין מ"מ המעט קמח הדבק ברחיים שנתערב אח"כ בתוך הבשמים נתבטל בששים קודם פסח ואינו חוזר וניער בתוך הפסח. אע"ג שכתב רמ"א בא"ח סי' תמ"ז ונוהגין כסברא הראשונה בכל דבר שהוא לח בלח מיהו בדבר יבש שנתערב וכו' אסור בפסח וכו'. היינו יבש ביבש שהאיסור מתערב ואינו מכירו בין חתיכות אחרות והוא גוש לעצמו משא"כ הני בשמים וקמח אע"פ שהוא יבש הוא נבלל היטב שאינו מכיר ומרגיש שום קמח ואינו עומד גוש לעצמו אינו חוזר וניער. אבל באמת גם לזה א"צ כי נוהגין לסתת הרחיים קודם שטוחנין תבלין. מכ"ש גרופלי שקורין נעגליך צריך להיות האבן דק ביותר שלא ילך הרבה לאיבוד כי הם יותר ביוקר מכ"ש שצריך להיות האבן מסותת יותר. וע"כ לית דין צריך בשש. אמנם הכרכום כתושין נוהגין לאסרו כל השנה לקנות מן הכותים והדין עמהם כמ"ש בס' ראשית חכמה שמזייפין אותו בבשר יבש של סוס וכשהוא נידוך אין שום אדם יוכל להכירו ואף השלם צריך לבדוק אחריו. ובפרט אותו כרכום המביאים ארחי ופרחי מהולאנד ואמשטרדם שצריך לבדוק כי ראיתי באמשטרדם שמונים לטרות בפעם אחת אבל ב"ב נכבד והראוהו לי ולא הרגשתי תחלה בדבר עד שהראוהו לי היטב וכמעט השליש היה בשר סוס ואינו ניכר כי אם בט"ע גמור. והיה מוכר אותו ליהודים בחזקת טריפה. ועיין בש"ע י"ד ס"ס קי"ד ומ"ש עליו מהרש"ך, הנראה לע"ד כתבתי. ושלום מאהובי ד"ש הצעיר שמואל סג"ל

שאלה כב

מעשה שעלה החזן לס"ת בפ' וישב לששי וקרא מויהי אחר הדברים האלה ותשא וגו'. ואחר שקרא ג' פסוקים בסוף פסוק ג' וחטאתי לאלהים היה טעות והיה כתוב וחטאת