נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב כח

ובכולה תלמודא נקיט תליוה אע"פ שקאי על האיש. ומ"ש בגמ' הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו עמו שלא כהוגן אורחא דמלתא נקט דה"ה אם היא עשתה שלא כהוגן דעשו ג"כ עמה שלח כהוגן ואפקעינהו לקידושין מינה דידה. הרי מבואר דעת הסמ"ג כדעת הרי"ף שגם באונס דאיש הפקיעו רבנן לקידושין מינה דידה וא"כ דעת הסמ"ג והגאונים כדעת הרי"ף והעיטור שהם רוב בנין ורוב מנין דגם באונס דאיש אינם קידושין ואינו צריך לגט כלל. ועוד דאף אם נניח שקידושין בע"כ של איש הוי קידושין כדעת הרמב"ם. מ"מ ה"מ בלא אונס יסורין משא"כ קידושין באונס יסורין וכ"ש ע"י אונס עכו"ם. ונהי דאפילו בגט כשר אם היה הכפייה של עכו"ם ע"י ישראל עשה מה שישראל אומר לך כדאיתא בפרק חזקת הבתים דף הנ"ל הביאו בא"ע סימן קל"ד. משא"כ כשהכפייה ע"י העכו"ם לא היה נעשה בציווי ב"ד ישראל רק שצד האשה עשו מה שעשו מעצמם ע"י השררה וע"י כפיית השררה סידר המסדר הקידושיו פשיטא שגם הרמב"ם מודה דאין בזה חשש קידושין כלל. ולשון הקידושין תוכיח שאנו נוהגין לומר הרי את מ"ל כדמ"ו. וכן העיד הר"א הלוי בספר החינוך שכך נהגו בכל תפוצות ישראל הרי את מקודשת לי בחפץ זו כדת מ"ו. ואם היה אנוס ע"י ערכאות אין זה דת משה וישראל. והיינו נמי כמ"ש הרשב"ם דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש כדת מ"ו ורבנן אמרו לא ליהוי קידושין נמצא שלא קדשה זה שהרי בדעת חכמים תלה והם אינם חפצים בקידושין הללו. וה"ה נמי הכא דאין קידושין כאילו אדעתא דרבנן ואפקעינהו רבנן לקידושין מינה דהם אינם חפצים בקידושין הללו ואם יתעקש המתעקש דדוקא בגט מעושה ע"י כותים פסול דלא שרינן א"א לעלמא עי"כ אבל בקידושין עי"כ כשר. זה אינו דהא אמר בגמרא שם דבר תורה אפילו בכותים כשר ופי' התוס' הטעם כיון דבדין מעשין כאות שכופין אותו להוציא דבישראל נמי אי שלא כדין מעשין פסול. ומה טעם אמרו בכותים פסול כדי שלא תהא כל אחת ואחת הולכת ותולה עצמה ביד כותי ומפקעת עצמה מיד בעלה. וכתבו התוס' וא"ת ומה נ"מ אם תולה עצמה בכותי ומפקעת עצמה מיד בעלה כיון דבדין עבדה דגם חכמים היו כופין אותו להוציא. וי"ל דגזרו בדין אטו שלא כדין עכ"ל. הרי בגט אפילו בדין אין מעשין ביד כותי אע"פ שמחוייב להוציא וא"כ לפחות יהא להכניס שלא כדין פסול עי"כ כמו בגט בדין וג"כ מטעם שלא תהא כל אחת ואחת הולכת ותולה עצמה בכותי במי שנותנת עיניה בו ותהא כופה אותו עי"כ. וע"כ אמרינן ג"כ היא עשתה שלא כהוגן וכו' וכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ולא אדעתא דכותי וכ"ש כשהוא אנוס בכה"ג דמקדש אדעתא דרבנן ולא ע"פ אונס. והנה מכל זה נשמע דאף לדעת הרמב"ם אין כאן קידושין כלל. דע"כ ל"ק הרמב"ם רק אם הכפייה היה ע"י ישראל ע"י עצמה או ע"י ישראל אחר ולא ע"י ערכאות שנתפס ברשתם כהוא מכחר. ואף שהרב רמ"א ז"ל לא הכריע בין הרמב"ם ובין הרי"ף ומי כהחכם יודע פשר דבר וכתב הלכך הוי ספק קידושין וכ"כ בלבוש הבוץ והארגמן. וא"כ מי יכניס ראשו בין הגדולים הנ"ל. מ"מ נוכל לומר דעד כאן לא איירי רמ"א ורמ"י רק מן הסתם אבל אם גילה דעתו ע"י מודעא מפורשת שאינו חפץ בקידושין וכל מה שעושה הוא מוכרח היה בעול המאסר. ועדיין היה האונס עליו שהיו השוטרים סביביו והכריחו אותו לקדש אותה לפני התפיסה דעדיין לא עבר האונס מעליו גם הם מודים דלא הוי קידושין כלל. ועוד אני אומר דבכל אונס דמכירה הוי תחלתו באונס וסופו ברצון דאגב אונסיה גמר ומקני כמו שהבאתי בשם רשב"ם למעלה וכגון דאמר רוצה אני. ועוד כתב דמתוך יסורים גמר ומקני בלבו הואיל ואיכא תרתי יסורים ומתן מעות עכ"ל. משא"כ הכא דהיה תחלתו וסופו באונס וגם העישוי היה ע"י כותי דכ"ש דלכולי עלמא אין כאן מיחש קידושין. ועוד נהי דלא היה ע"י האונסים הנ"ל ולא מסר מודעא א"כ היה ספק קידושין כדעת רמ"א ורמ"י. מ"מ כופין אותה לקבל גט וא"כ נדון דידן לא נכנס כלל בכלל התקנות והחרמות של רגמ"ה שלא לגרש בע"כ. דכאן מן הדין אינה צריכה לגט כלל. ואדרבה מה שכופין אותה לקבל הגט חומרא הוא שמחמירים עליה לאסרה לכהן דאילו היתה יוצאה בלא גט היתה מותרת לכהן. כי אם היה לפנינו ואמרה לכשר נבעלתי נאמנת כדאיתא בטור א"ע סי' ד' אך על ישראל זה לא מהימנה. ואפילו היתה מיוחדת לו מ"מ חיישינן שמא זינתה גם עם אחר אך על ישראל זה לא מהימנא. ועיין בא"ע סימן ד' ובתשובת מהר"מ מינץ סימן צ"ה ובתשובת מהר"י פדאווה ובתשובת רמ"ה סימן ס"ג מ"מ אם אמרה לכשר נבעלתי כשרה היא אפילו לינשא לכהן דלא קי"ל כר"א דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה כדאיתא בא"ע סימן ו' וא"כ היתה כשרה לכהונה רק מצד החומרא אנו מצריכין גט ולפסלה מן הכהונה. ואע"ג דמהרש"ל בתשובה ס"י קרא תגר על המצריכין גט לפסלה מן הכהונה היינו בפנויה בתולה שבאו עליה בעלילות קידושין והתיר בלא גט כלל וקרא תגר על אותן המצריכין גט לחומרא כדי שלא לפסלה מן הכהונה. משא"כ הכא בהך מופקרת נהי דמדינא אין לפסלה מ"מ אין קפידא אם פוסלין