נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב כז

ואפילו בשדה זו ואפילו לא תרצה זוזי קמיה ולא הוה ליה לאשתמוטיה דהוי אנוס גמור וכגון דאמר רוצה אני עכ"ל. ועוד דע"כ בדאמר רוצה אני איירי ואין צריך לפרש. דאיתא בגמ' סוף פרק הכונס מאי בין גזלן לחמסן גזלן לא יהיב דמיה חמסן יהיב דמיה ופריך יהיב דמיה חמסן קרי ליה והאמר רב הונא תליוה וזבין וכו' ומתרץ ל"ק הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני דאם לא אמר רוצה אני נקרא חמסן. א"כ ע"כ הא דבמכר קיים היינו שאנסוהו בלא יסורין ואמר רוצה אני המקח קיים ואם לא אמר רוצה אני נקרא חמסן ומוציאין מידו אם אפשר למיקם עמיה בדינא ואין צריך למודעא שהרי לא אמר רוצה אני. ואם אמר רוצה אני המקח קיים אם לא שמסר מודעא. ואע"ג דהאי אוקימתא דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני לא קיימא הכא ומסיק אלא סברא הוא אגב אונסיה גמר ומקני. אין זה קשיא דהרשב"ם מתרץ זה בדקדוק לשונו וז"ל אלא רב הונא מסברא דידיה קאמר דמתוך יסורים גמר בלבו ומקני הואיל ואיכא תרתי יסורים ומתן מעות דלא מפסיד מידי עכ"ל. הרי דהיכא דלא מפסיד מידי ועל ידי יסורים גמר ומקני אע"ג דלא אמר רוצה אני משא"כ באונס בלא יסורין אע"ג דיהיב דמיה לא גמר ומקני אם לא אמר רוצה אני. וא"כ הא דלא נקט הראב"ד רוצה אני במכר באונס משום דלא פסיקא ליה דאם הוא אונס על ידי יסורים אין צריך רוצה אני ואם הוא אונס שלא על ידי יסורים נלמוד במכ"ש מקידושי אשה דצריך רוצה אני וכ"ש במכירה באונס כמו שכתבתי למעלה. ומה שכתב הרב המגיד עוד וכל שכן שהוא קונה שאע"פ שהוא באונס שקניינו קנין אין אני רואה כאן שום כ"ש ושום טעם וסברא שקנין באונס שיהא קונה כמו מוכר באונס שגמר ומקני דמי יכריח לאדם לקנות או ליקח מתנה בע"כ. דכתב מהר"מ מינץ סימן ה' דאין חצירו של אדם קונה לו מאי דלא ניחא ליה לקנות. וכ"כ הרא"ש גבי נכרי שהביא חמץ לישראל ביום טוב אחרון דפסח שיאמר שאין רצונו שיקנה לו רשותו עד מוצאי יו"ט ואז אין חצירו קונה לו בעל כרחו ואין קנין בעל כרחו יותר מזה שאם יקנה בעל כרחו קנין עדי עד וא"כ אין סברא שיהא קונה באונס אם אין רוצה לקנות. ובררנו בנדון דידן שמסר מודעא גם הרמב"ם מודה דלא הוי קידושין. ואף אם נאמר דבכל זאת ס"ל להרמב"ם והרשב"א דקידושיו קידושין מטעם דיכול לגרש בעל כרחה. הנה הרי"ף וסמ"ג ובעל העיטור כתבו דאין קידושיו קידושין וכתב הסמ"ג דכן דעת הגאונים וא"כ הם רוב בנין ורוב מנין דאין קידושיו קידושין. ואף שבאמת דברי הסמ"ג תמוהין כאשר תמה עליו ה"ה גם מהר"א שטיין הביא תמיה זו בשם הגהת מיימוני ולא הליץ בעד הסמ"ג ורש"ל בביאוריו לסמ"ג לא הזכירו כלל דבאמת מה שכתב אבל האיש שאנסוהו שיקדש בעל כרחו הרי זה מקודשת לאמימר ולמר בר רב אשי אינה מקודשת כדאיתא בפרק חזקת הבתים וכו' ובגמרא איירי מאיש שקידש את האשה בע"כ. ועוד תמיה אחרת על הסמ"ג מ"ש אין האשה מתקדשת אלא לרצונה שנאמר והלכה והיתה וכו' שהמקדש את האשה בע"כ אינה מקודשת אבל האיש שאנסוהו וכו' משמע לדבריו דלגבי אשה לדברי הכל אינה מקודשת בע"כ רק הפלוגתא היא אם קידש בעל כרחו של איש וזה אינו. אמנם לפי מה שהנחתי הנחה זו למעלה דדוקא אם אמרה רוצה אני מקודשת בע"כ דחזינן דגמרה ומקדשה נפשה. אבל אם לא אמרה רוצה אני אינה מקודשת אפילו לאמימר וכ"ש למר בר רב אשי דבכל ענין אינה מקודשת ולכן נקט הסמ"ג במלתא דפסיקא דאינה מקודשת. ומ"ש הסמ"ג אבל האיש שמקדש בע"כ לאמימר מקודשת ולמר בר רב אשי אינה מקודשת ס"ל להסמ"ג דכמו שאפקעינהו רבנן לקידושיו מידיה משום שעשה שלא כהוגן ה"נ אפקעינהו רבנן לקדושיה מינה דידה היכא שהיא עשתה שלא כהוגן. ולא ניחא ליה להסמ"ג לחלק דלא אפקעינהו רבנן לקדושיה מינה משום שיכול לגרשה בע"כ דמנא ליה סברא זו ולא נכתוב לא ה' ולא ו' אם הקידושין בע"כ אינם קידושין גם לא יצטרך לגרש בע"כ. וסברת הסמ"ג סברא ישרה היא דכל היכא דהוא עבר אדרבנן אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה ה"נ היכא דהיא עברה אדרבנן דאפקעינהו רבנן לקדושיה מינה דידה. וכן פירש בפרישה הטעם לדברי הרי"ף דסבר דאם קידש בע"כ של איש לא הוי קידושין כתב הטעם בפרישה דבאונס איש נמי אפקעינהו רבנן לקדושיה מינה. ואם כן לפי סברת הסמ"ג וכתב שכן דעת הגאונים כמר בר רב אשי וסבירא להו דגם אם קידש בע"כ של איש לא הוי קידושין. א"כ אין צריך לגט כלל ואף אם לא מסר מודעא כלל. ומה שמפרש הסמ"ג לדברי אמימר ומר בר רב אשי באונס דידיה אע"פ דמשמעות הגמ' איירי מאונס דידה דהא רצה להביא ראיה על אונס של אשה דהא אשה כשדה זו דמיא ואמר אמימר וכו'. היינו כמו שתירצתי למעלה דאיירי בדאמרה רוצה אני כמו בשדה זו דלא ארצי זוזי ולא איכא לאשתמוטי אבל בדלא אמרה רוצה אני גם אמימר מודה. משא"כ באונס של איש פלוני. ואע"פ שהלשון תליוה וקדיש משמע דאיירי מאונס של אשה מדלא אמר תליוהו וקדיש מ"מ גם רב הונא ורבא