נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב כו

פליג התם פסקו הרי"ף והרא"ש כרב אשי וכ"כ הרמב"ם רפ"ד עכ"ל. עוד כתב הטור וכתב הרמב"ם ז"ל אבל האיש שאנסוהו וקידש קידושיו קידושין והרי"ף כתב שאין קידושיו קידושין וכ"כ בעל העיטור. וכתב עליו הב"י אבל האיש שאנסוהו וקידש קידושיו קידושין וכתב הרב המגיד זהו דעת רבינו והטעם דלא אפקעינהו רבנן אלא כשנאנסה האשה מפני שאם היו הקידושין קידושין לא היתה יכולה להפקיע עצמה ממנו אלא ברצונו אבל האיש הרי הוא יכול לגרשה בע"כ והלכך הרי היא מקודשת. והרב בעל העיטור נחלק בזה וכבר הכריע הרשב"א כדברי רבינו. ובהשגות א"א והוא שיאמר רוצה אני ע"כ. ואני תמה שהרי זה כמי שמכר באונס שהמקח קיים כמבואר בפ"י מהלכות מכירה. וכ"ש כאן שהוא קונה שאע"פ שהוא באונס שקניינו קנין. ולא ראיתי שהצריך שם הר"א שיאמר רוצה אני אלא כל זמן שעושה הדבר קיים הוא עכ"ל. ומ"ש רבינו בשם הרי"ף. ומ"ש בשם העיטור הוא באות מ' מודעא. וסמ"ג כתב וז"ל אין האשה מתקדשת אלא לרצונה שנאמר והלכה והיתה משמעות המקרא שמתקדשת מדעתה והמקדש אשה בע"כ אינה מקודשת. אבל האיש שאנסוהו שיקדש בע"כ ה"ז מקודשת כדאיתא בפרק חזקת הבתים והגאונים תפסו עיקר דברי מר בר רב אשי עכ"ל. ובהגהות מיימו' פ"ד תמה עליו דהא בגמ' משמע דמיירי כגון שדחק אשה ואנסה לקבל קידושין דקאמר הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה וכן פר"י והרשב"ם עכ"ל הב"י. והנה טרם אכניס ראשי להכריע בין הרי"ף והרמב"ם אם הקידושין קידושין אם לאו מדי דברי בתחלת הדין באיש שקידש את האשה באונס ואח"כ אבוא לנדון שאלתנו. ומתוכם יתבארו גם דברי הסמ"ג לכע"ד. דהא אשה כשדה זו דמיא ואמר אמימר תלויה וקדיש קידושיו קידושין וכרשב"ם דדמי לזבינא שמוכרת עצמה לזה עכ"ל. וא"כ אי דמי' לזבינא כי היכי שבזבינא אי מוסר מודעא המכר בטל אם כן גבי קידושין נמי אי מסרה מודעא מודה אמימר לרב אשי דאין הקידושין קידושין דקי"ל כרבא דכתבינן מודעא אזבינא היכא דאניס כמעשה דכרדיסא והיא הלכה פסוקה וחלוטה ומרווחת בישראל דכתבינן מודעא אזבינא היכא דאניס ואם כן אם האשה מסרה מודעא קודם הקידושין גם אמימר מודה דלא הוי קידושין ונוכל לומר עוד דאפילו לאמימר דאמר אשה כשדה זו דמיא ותלוהו וקדיש קידושיו קידושין מכל מקום נוכל לומר דהיינו דוקא אם אחרה רוצה אני וכן משמע מהרשב"ם ד"ה והלכתא וכו' דהוי אונם גמור וכיון דאמר רוצה אני. דהא אשה כשמכריחה אדם לקבל קידושיו ולהתקדש בו כשדה זו דמיא שאינו חפץ כי אם בה עד כאן לשונו משמע באשה נמי דאמרה רוצה אני כבי אם לא אמרה רוצה אני אף על פי שקבלה הקידושין בעל כרחה אין צריך למודעא יותר ובגילוי מילתא בעלמא סגי דאינו ממש כמכר שלא תיסגי בגילוי מלתא. וראיה דהא כתב הטור ח"מ סימן ר"ה בשם רבינו יונה דאם אנסוהו למכור בפחות הוי כמו מתנה. ואך שבקידושי אשה לא שייך אונאה כמו שכתב בשאלות ותשובות רמ"א סימן כ"ב. מ"מ ה"מ מן הסתם אשה מתקדשת בפרוטה משום טב למיתב טן דו. אבל אי מגלית דעתה דלא ניחא לה בפחות ודאי דלא מיקדשא דהוי כמו שאנסוהו ליתן שאינו מתנה ובגילוי מלתא בעלמא סגי. וא"כ האי איתתא נמי הואיל דמגלית אדעתה דלא ניחא לה בנו תא דידיה דילמא משום הכי לא ניחא לה דלא סגיא לה בכסף הקידושין שנותן לה. כבנתיה דרב ינאי דלא מקדשי נפשייהו בפחות מתרקבי דדינרי. וא"כ מוכח מזה דאף דאשה כשדה זו דמיא מ"מ לא דמי ממש למכר דבעי מודעא ממש. רק אם אמרה רוצה אני אז מקודשת אפילו בע"כ. ואם לא אמרה רוצה אני אע"פ שקבלה הקידושין כל שנראה מגילוי דעתה שאינה מרוצה בכך הוי כמו שאנסוהו ליתן שאינה מתנה. וא"כ ה"נ לא הוי קידושין אפילו לאמימר. ואם כן מצינו למילף מיניה דה"ה באיש שקידש בע"כ ומסר מודעא דגם אמימר מודה דלא הוי קידושין. ואף למר בר רב אשי לפי דעת הרמב"ם דדוקא באשה שנתקדשה בע"כ לא הוי קידושין מטעם דזולת זה לא היתה יכולה להפקיע עצמה ממנו מה שאין כן אם האיש קידש בע"כ דיכול ג"כ להוציאה בע"כ של אשה לא אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה. מכל מקום אפשר דהרמב"ם לא איירי אלא אם אמר רוצה אני כדעת ההשגות אבל אם לא אמר רוצה אני וכל שכן היכא דמסר מודעא גם הרמב"ם מודה דאינו קידושין. ומה שכתב ה"ה על דברי הראב"ד ואני תמה שהרי זה כמי שמכר באונס שהמכר קיים כמבואר בפ' י' מה' מכירה. וכ"ש כאן שהוא קונה שאע"פ שהוא באונס שקניינו קנין ולא ראיתי שהצריך שם הר"א שיאמר רוצה אני אלא כ"ז שעושה הדבר קיים הוא עכ"ל. תמיה אני דהרי זה כמי שמכר באונס שהמקח קיים ולא הצריך שם הר"א רוצה אני אינו ר"ל דלא צריך רוצה אני אדרבה מרוב פשיטות לא כתבו דודאי צריך רוצה אני ואיפכא מסתברא אם כאן בקידושי אשה צריך רוצה אני דאיתתא בכל דהוא ניחא לה כ"ש במכירה באונס גמור שצריך רוצה אני וסמיך על הכ"ש כמו שפי' רשב"ם כאן דבכולהו הוי זבינא