נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב כה

למה לא יבטל שמיני עצרת את שלשים כיון שכבר נהג בדין שלשים קצת בתוספת האיסור. ונראה דמ"מ יש כאן שינוי משאר שלשים בחול דהתם יש היכר בעיקר הדין גיהוץ ותספורת. משא"כ כאן שאין היכר אלא בתוספת זה וזה אין הוכחה כל כך. ועל כן די בזה שנאמר שהרגל עולה למנין שלשים אבל לא לענין שיהא ממש שמיני עצרת מבטל שאר הל' עכ"ל מורי בטו"ז. וקשיא לי דאין להרכיב דברי הרא"ש עם דברי הרמב"ן שהרי במקור הדין חולק הרא"ש על הרמב"ן בטור וכתב שאינו אסור כלום מתורת אבל רק מתורת הרגל ואע"פ כן מבטל א"כ הב"י שפסק בש"ע סימן שצ"ט סעיף ח' כרמב"ן גם רמ"א לא השיג על הש"ע לא כתב דעת הרא"ש. וא"כ כאן שפסקו הש"ע ורמ"א דש"ע נחשב לז' ימים אבל אינו מבטל. אי אפשר שיסברו תירוץ הרא"ש דאינו עולה משום דלא נהג דין ל' כלל ועוד קשה לפ"ז במת לו מת ברגל מונה ל' מיום הקבורה ודין ז' נוהג לאחר הרגל. ולמה לא יעלה הרגל לז' וישלים עליו ל' הרי ג"כ נהג קצת אבלות ברגל ולמה לא יעלה הרגל למנין ז' בפני עצמו. אלא ודאי דסברת הרא"ש אינו עילה ואין נפקותא כאן במה שנהג מקצת רק נ"ל דהיינו טעמא דלעולם צריך להיות נוהג אבלות קצת קודם הרגל אם נהג שעה אחת קודם הרגל מבטל ממנו תורת שבעה ואם נהג כל שבעה קודם הרגל ויכנס שעה אחת בל' הרגל מבטל תורת ל'. אבל מת ברגל עצמו אע"פ שנהג קצת אבלות כגון דברים שבצנעה אפ"ה להיות הרגל נחשב לשבעה ימים אינו עולה כ"ש שאינו מבטל והכא בשמיני עצרת אע"פ שהוא רגל בפני עצמו מ"מ לאו לכל מילי הוא רגל בפני עצמו רק לענין פז"ר קש"ב. שהרי מ"מ רגל אחד הוא. וע"כ אהני קצת מאי דהוי רגל בפני עצמו דשמיני נחשב לשבעה ימים. ואהני דלא הוי רגל בפני עצמו דאינו מבטל לגמרי. ורצוני לומר דאילו היה רגל בפני עצמו ממש היה מבטל ממנו כל שלשים כמו אם שעה אחת נכנס לתוך שלשים לפני פסח או לפני עצרת או חג. ואם לא נחשב כלל לרגל בפני עצמו לא היה נחשב אפילו לז' ימים רק כמו קובר מתו ברגל דאינו מונה רק מספר הימים מיום הקבורה ואין הרגל נחשב לשבעה ימים. אבל כאן בש"ע דקצת היא רגל בפני עצמו וקצת אינו רגל בפני עצמו וע"כ הוי כמו פשרה דנחשב עצרת לשבעה ימים אבל אינו מבטל דין שלשים כנ"ל, ואע"פ שכתבתי בפסק הקודם דמונין שלשים מיום הקבורה אע"פ שלא נהגו שום אבלות מקודם ודברים שבצינעא בלאו הכי היה נוהג אין זה קשיא לענין ביטול אינו מבטל לגמרי אם לא נהג מקודם איזה אבלות כגון דברים שבצנעא מחמת ר הב ית ולא מחמת מניעה אחרת. אבל לענין ספירת שלשים מהני אם נהג דברים שבצנעא אפילו שלא מתורת אבל. כנ"ל

שאלה יט

פנויה שנתעברה בזנות והודית על פלוני והוא מכחישה והיא היתה משודכת לאחר. והביאו להנחשד במאסר ע"י ערכאות והוא הכחישה בפניה והיא מעיזה ותאמר לו ממך אנכי הרה ויצו המשפט בערכאותיהם שהוא יכניסה לחופה כדת משה וישראל ולקחוהו מן המאסר השופטים והשוטרים ואיש כלי משחיתו בידו ושלחו אחר רב ועדים ולפני התפיסה הוכרח לקדשה. ואם לא היה מקדשה היו מחזירין אותו לבית הסוהר. ויהי כאשר ראה צרת נפשו עמד וקדשה. ומסר מודעא על הקידושין קודם הקידושין והכינו משתה ושמחה והחתן לא נתייחד עמה כלל בחדר ומא והלאה ברח על נפשו ואין רצונו לגור עמה והיא אינה רוצה לקבל גט ונשאלתי מקרובי הנחשד אם צריך גט כל עיקר אחרי שמסר מודעא על הקידושין ואם צריך גט אם יש לכופה לקבל את גיטה אם לאו וכתבתי תשובתי זאת לאב"ד ומ"ש דק"ק היינפעלד כי היה המעשה בב"ד של ווירצבורג. ולא הודעתי תשובתי זאת לקרובי הנחשד כמו שכתבו האחרונים ז"ל שאין להשיב לאחד מן הצדדים

תשובה דין זה תלוי במחלוקת הרי"ף והרמב"ם הביאו הטור א"ע סימן מ"ב רק נקדים מובא הדין שמתחלת הסימן. בפ' חזקת הבתים דף מ"ח אמר רבא הלכתא תלויה וזבין זביניה זבינא וכו' עד והלכתא בכולהו דהוי זביניה זבינא ואפילו בשדה זו דהא אשה כשדה זו דמיא ואמר אמימר תלויה וקדיש קידושיו קידושין. מר בו' רב אשי אמר באשה ודאי קידושין לא הוי הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו עמו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה. ופרשב"ם דהוא עשה שלא כהוגן שהכריחה לפיכך נעשה עמו שלא כהוגן דאע"ג דמן התורה ליהוי קידושין רבנן עקרינהו והפקירו אותן ועשו מעות מתנה. ובמקום אחר מפרש דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש כדת משה וישראל ורבנן אמרו לא ליהוי קידושין נמצא שלא קדשה זה שהרי בדעת חכמים תלה והם אינם חפצים בקידושין הללו עכ"ל. וכתב ב"י ואע"ג דאמימר