נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב כג

מן הכת הביישנים. חס על כבודו וכבוד בנותיו העומדים על פרקן פרק בתולה נשאת. ואשתו כפסו"לה ניסת ליצר רע ובידה להטיב לו ולהרע. והאיש בביתו אינו אלא כאיש אורח, והיום בכאן ומחר ויברח. ואין לו נחת רוח בביתו אפילו לאכול לחם כמשמעו. והדבר מוטל עליכם לעמוד בפרץ ולבער הרע מקרבכם כמ"ש הפסוק ואשימם בראשיכם חסר יו"ד הריבוי להורות על האשמה. וה' יצילכם מעון ואשמה. ומביזה ושמה. ותזכו לקול דממה. בבית ה' שמה. כמעתיר ומפגיע. המטולטל מקינו ונוע. בארץ אחרת לא מצא מרגוע. הצעיר שמואל סג"ל מעזריטש

שאלה יז

יולדת זכר שאירע לה אבל. ויום השבת שתלך לב"ה הוא יום ד' לאבלה כדת מה לעשות אם לנהוג אבלות או לא. וכן בעל האשה אם מותר לעלות לתורה באותו שבת מאחר שנהגו שהוא חיוב לעלות לתורה כי האבלות היה לשניהם להבעל ולהאשה והיה כמה חילוקי דיעות בין הלומדים בבאמבערג. ושלחו דבר אלי לדרוש מאתי. והשבתי מה שנראה לעניות דעתי: תשובה יראה לי תחלה דמותרת לרחוץ כדרכה כדאיתא בטור י"ד סי' שפ"א ובש"ע שם וכדאי' במרדכי במ"ק שרבינו שמשון התיר ליולדת שמת לה מת ביום י"א ללידתה לרחוץ מיום א' ואילך. והולי קריי"ש אסרתי לעשות ואסור לעלות לתורה דאע"פ שהוא דבר של פרהסיא ומצינו לר"ת שעלה מעצמו משום דבר של פרהסיא. מ"מ חדא דהא לא קי"ל כר"ת דהא באבל שהוא כהן ואין שם כהן אחר אלא הוא ואין לך פרהסיא גדול מזה אפילו הכי אסור לעלות לתורה. אלא שרש"ל בתשובה סימן ע"א והגהות מנהגים כתבו שיש לכהן לצאת מב"ה הרי דאין אנו נוהגין כר"ת. וכך כתב רש"ל בהדיא בתשובה הנ"ל דלא ראה נוהגין כר"ת. ועוד נ"ל דאף ר"ת מודה בזה דהא קריאת התורה אסור משום שמחה שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב. אבל אינו שמחה לאחרים וגם לעצמו אינו רק שמחה בלבו שנאמר משמחי לב ואינו שמחה של פרהסיא. גם חיוב קריאת התורה ולימוד תורה הוא דאורייתא ואבילות חוץ מיום ראשון הוא דרבנן. ולדעת הרא"ש במועד קטן אפילו אבילות יום ראשון דרבנן. ולכן היה עולה ר"ת לתורה ובצירוף טעם דפרהסיא. מה שאין כן בשמחה בפרהסיא כגון לעשות הולי קריי"ש גם רבינו תם מודה דאסור. ונהי דאבילות בפרהסיא אסור מכל מקום שמחה בפרהסיא מי התירו. ועוד דאף אם אינו עושה הולי קריי"ש אינו דבר של פרהסיא שהרי כתב רש"ל בתשובה הנ"ל באבל שיש לו בן למול דאסור לקרות בתורה אע"פ שמי שיש לו בן למול הוא חיוב לעלות. מ"מ אינו דומה לנדון של ר"ת. משום דהתם כל שבת ושבת היה עולה אבל אבי הבן הזה יש כמה שבתות שלא עלה לתורה. ועוד התם גבי ר"ת הוי הקריאה חיובא דרמיא עליה מן הדין כדאמר בפרק הניזקין אחרי הכהן ולוי מי קורא ת"ח הממונים על הציבור וכו'. אבל הכא שאינו אלא מנהג במקצת מקומות ולא חיובא הוא א"כ לא מיחזי בפרהסיא עכ"ל. ביאור דבריו דאם הוא חייב לעלות לתורה מן הדין ואינו עולה מוכחא מילתא דמשום אבילות אינו עולה והוי פרהסיא משא"כ במי שאינו חייב רק מצד המנהג אינו מוכח מלתא דמשום אבלות הוא נמנע דהרואה שאינו עולה סובר שאינו חש על המנהג שהרי אין עושה איסור בזה או סובר שמנהג המקום כאן שאינו חיוב לעלות. ואם כן נדון דידן ממש כה"ג חדא דלא בכל שבת עושה הולי קרייש ואין פרהסיא. ואף על גב די"ל דלא דמי דאע"פ שבא לעתים רחוקים מ"מ הוא בפרהסיא מאחר שהיולדת הולכת עם סיעת מחברותיה לב"ה ואם כן אם לא תעשה הולי קרייש הוי פרהסיא. מ"מ חילוק השני הוא נכון דאין זה חיובא מן הדין רק מנהגא במקצת קהלות דהיינו במדינות אשכנז עושין הולי קרייש לזכר משא"כ בכל מדינות פיהם פולין מעהרין ואוסטרייך שאין עושין הולי קרייש לזכר. ואפי' אצל נקבה כבר נשתקע המנהג מקרוב בקהלות גדולות שלא לעשות הולי קרייש רק עושין לה מי שבירך בבית הכנסת. וע"כ מאחר שאין זה אלא מנהגא במקצת מקומות אין זה פרהסיא. וזהו לפי החילוק של רש"ל ז"ל. אבל לפי מה שכתבתי למעלה בלאו האי טעמא אסור דיש חילוק כשם שאסור אבילות בפרהסיא כך אסור שמחה בפרהסיא. ואף על גב דאבל מותר לשלוח מנות היינו נמי חיובא מן הדין שמחויב לשלוח ולקיים המצוה וגם זה אינו רק לאחד וב' כדי לקיים המצוה. וכ"ש הכא דאסור שאינו חיובא מן הדין וגם הוא אפושי שמחה. ועוד דהתם בשלוח מנות אין השמחה בביתו של אבל משא"כ הכא ביולדת שהשמחה בביתה. וכן מטעם זה אסרתי ליתן לנשים לחמניות ולעקיך ויין שרף משום אפושי שמחה רק צויתי שתלכו הנשים עמה לב"ה. וכן בחזירתה מב"ה ילוו אותה עד פתח ביתה ולא ילכו עמה לביתה לאכול ולשתות שם כנהוג. וגם בזה שייך טעמא של רש"ל הנ"ל וגם טעמא דידי. ועוד הטעם של הולי קרייש בזכר