נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב כא

שסבל עונשו במה שפקר נגד כבודו של חכם. ותלו טעמא במה שנמצא סכינו יפה כדי שיהיו להם פתחון פה לפניו ר"ל לפני הטבח למה הכשירוהו. אבל באמת מזה אין ראיה דשמא כבר לא היה הסכין יפה או היה יפה ואפילו הכי היה ראוי לנדות. אך אע"פ כן שרינן ליה כדאמרן. ואם כן אינו מוכרח מה שפירש רש"י דס"ל הא דאמר רבא מעבירין אותו היינו בשלא נמצאת סכינו יפה. אך חלילה לי לעבור על דברי רש"י ומשמעות הפוסקים דלא פסקי כרבינא מכל מקום הילכתא כרבא דהיכא דלא נמצאת סכינו יפה מעבירין אותו ומכריזין אבשרא דטרפה. אף על גב דלרוב פוסקים היכא דנמצאת סכינו יפה לא משמתינן אותו רק משום כבודו של חכם. והכי סבר גם רמ"א בהג"ה סימן י"ח. ואם כן כ"ש הכא אף אם היה מכשיר כדין מכל מקום לא גרע מבנמצאת סכינו יפה. וכ"ש אם לא נמצאת סכינו יפה דמנדין איתו ומעבירין אותו ומכריזין אבשרא דטרפה. וה"ה הכא. וכ"ש לפי מקצת דעות שכתבו דהאי טעמא דמנדין אם נמצאת סכינו יפה כדי שלא יסמכו על שחיטתו פעם אחרת ותהי פגומה וישחוט בה כל שכן שיש לחוש בהא שיסמוך על הוראתו פעם אחרת. ואם כן כל שכן וקל וחומר ומה בנמצאת סכינו יפה דחוש הראות אין להכחיש ואף על פי כן אינו רשאי לסמוך על דעתו אי מפני כבודו של חכם אי משום גזירה משום פעם אחרת כ"ש בהא דהורה כסומא בארובה דראוי לנדות. אך הכא יש לו דין דלא נמצאת סכינו יפה דמשמתינן ליה ומעברינן ליה ומכריזין ליה אבשרא דטרפה אף אם היה כשר בדין. כל שכן כאן כפי הנראה לי שבדין הוא טרפה לא כמו דעת מכ"ת שכשר בדין אך אין לי עתה פנאי להאריך. ואף אם היה כדברי מכ"ת שהיה כשר בדין מכל מקום ראוי לנדות באחד משני טעמים הנראה לי כל שכן הכא דלא היה לו להורות במה שצריך שאלת חכם ויש לחוש שגם פעם אחרת יסמוך על הוראתו. ולפי טעם זה גם בנמצאת סכינו יפה אין רשאי הרב למחול על כבודו דאין הנדוי משום כבוד הרב רק משום שלא יפוק חורבה מיניה לפעם אחרת וכ"ש הכא שאין בידינו למחול הנידוי שחייב. ועוד שכתב בש"ע סי' א' ואין צריך לידע כל חילוקי דינים וכו' על דבר זה מסתפק ושואל שפיר קרינן ביה יודע וכו'. וכ"ש בזה שהוא היפך מזה שהיה מסתפק במיעוטו ואינו שואל אפילו בדבר שלא שייך לשחיטות ובדיקות שלו כ"ש שראוי להעבירו משחיטתו ובדיקותו ולאכרוזי אבשרא דטרפה מה שאכל מבהמה זו או מה שישחוט והכלים צריכים הכשר ועוד לבי מהסס דאף אם העדים אומרים שהיה החסרון במוח בדרך שלא היה טרפה בכך שלא נמס כדונג והיה לפי דבריהם המוח מקיפו. מכל מקום כל הדרכים האלו בו. דאיתא בגמרא דחולין דף ט' אמר רב יהודא אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו מאי קא משמע לן תנינא וכו' לא צריכא דשחט ב' וג' פעמים ושחט שפיר וכו'. וכתב הב"י בש"ע סימן א' אפילו שאלו לו עשית כך וכך ומתוך תשובתו נראה ששחט כראוי אין לסמוך עליו אפילו אמר ברי לי ששחטתי יפה עכ"ל וה"נ בנדון דידן אף שהעדים הם כשרים ונאמנים מכל מקום אחרי שאינם בעלי תורה כלל א"כ מה שהעידו שהמוח היה מקיף החסרון לא העידו רק בדדמי ולפי סברתם ואפשר אם היה בא למראה עיני הדיין היה מורה בה לאיסור. על כן אין לזוז ממה שכתבתי תחלה לנדותו דלא גרע מבנמצאת סכינו יפה. אך בנמצאת סכינו יפה יש שני דיעות בטעמא האחד הנידוי הוא משום כבוד הרב ולפי זה יכול החכם למחול וכן כתב ר"מ איסרלש בהג"ה סימן י"ח. ולטעם הרא"ש דמנדין אותו משום שמא יסמוך פעם אחרת על דעתו ולפי זה אין החכם יכול למחול אף שבפעם הזה נמצאת סכינו יפה. ואם כן גם בנדון דידן אף אם היה לו דין דנמצאת סכינו יפה ונ"מ דמנדין אותו אבל לא משמתינן ליה ולא מעברינן ליה מכל מקום אין בידינו למחול הנידוי שחייב שלא יסמוך על הוראתו פעם אחרת. וכן ראוי לגזור הכא יותר מבאם נמצאת סכינו יפה דהתם נראה בחוש שהיא יפה ועל כן סמך על דעתו ואין שייך ליגזור כל כך שמא בפעם אחרת ישחוט בסכין פגומה מה שאין כן הכא דיש ויש לחוש על כן אין בידינו למחול הנידוי דכאן אין הנידוי משום כבודו של חכם רק שצריך שאלת חכם דלאו כולי עלמא דינא גמירי. ועל כרחך גם הנידוי בשביל שלא היה מראה ההוראה לחכם ואינו משום כבודו של חכם רק משום איסורא. ואי קשיא לטעמא דאין מראין הסכין לחכם אלא משום כבודו של חכם למה מחלו חכמים על כבודם נגד השוחטים. הא ל"ק דלהכי דייק ואמר הטור והרא"ש הביאו בש"ע סימן י"ח והאידנא נהגו למנות וכו' ולהם מחלו חכמים על כבודם כי הם זהירים וזריזים וכו' היינו דוקא להם מחלו חכמים על כבודם כי הם נאמנים על השחיטה ועל הבדיקה גם נאמנים להם על בדיקת הסכין אבל לא נגד אינש דעלמא. ולפי זה יבא לנו דאסור לשוחט ליתן הסכין לבדוק לאחר מי שאינו שוחט כי לא מחלו להם חכמים על כבודם רק דוקא להממונים מפיהם על השחיטה. וא"כ זה