נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב יט

המעשה רק אפילו אם יש לו ידיעה ממנו רק שלא יהא ניכר מתוך מעשיו דניחא ליה דאז הוי חמצו של ישראל. וגם משמע מדבריו דאם הישראל מניחו ברשותו אינו עובר עליו ואפילו בסתם שלא אמר בפירוש שאינו רוצה שיקנה לו רשותו מ"מ אינו קונה לו רשותו מסתמא. משום דהיתרא ניחא ליה דליקני. ועוד בר מן דין גם מהר"ם מינץ מחלק שפיר בענין אחר עוד בשני פנים האחד דכתב וז"ל ועוד דלא דמי כלל לחמץ בפסח דחמץ אסור בהנאה ועובר עליו בבל יראה ובל ימצא ואנן סהדי דאין דעתו לקנות כלל לשווייה נפשיה רשע לעבור על ד"ת. ואע"ג דיום אחרון דרבנן כעין דאורייתא אתקין וכו'. אבל הכא קנייה דהיתרא הוא ודהיתרא ניחא ליה דליקני אע"ג דאית ביה הפסד ממון אם יולד זכר מ"מ אית ביה נמי הרווחת ממון במשיכה זו וכו'. הרי לדבריו כ"ש הוא דבימים ראשונים דפסח דהוא איסור דאורייתא ועובר על בל יראה ובל ימצא כ"ש דאנן סהדי דאין דעתו שיקנה לו רשותו כלל דאנן סהדי שלא יעבור על ד"ת. גם מה הנאה יש לו אם דעתו שיקנה לו רשותו דאם יקנה לו רשותו הרי אסור בהנאה מלבד מה שהוא עובר על בל יראה ובל ימצא. ואף אם היה בר הכי שעובר על ד"ת ח"ו מכל מקום להנאת עצמו יחוש דמה ירויח אם ירצה שיקנה לו רשותו דהא אדרבה מפסיד שיאסר בהנאה. אלא ודאי דאין דעתו לקנות לו רשותו כלל. ומה שכתב מהר"מ מינץ עוד פעם ג' וז"ל ועוד דלא דמיא לחמץ דהתם פשיטא דאין רצונו לזכות בחמץ דהזכייה הוי גורם לו הפסד דה"ל חמץ שעבר עליו הפסח ואסור בהנאה אבל הכא אית בזה ריוח במשיכתו עכ"ל. הרי בשני טעמים שכתב נשמע לנדון דידן שמותר להשהות החמץ בביתו ואינו עובר עליו שאינו חמץ שלו שהרי לא נתן עדיין מעות בשבילו. ואף אם יתן לאחר זמן מ"מ לא נקנה לו מעכשיו בכסף. גם רשותו אינו קונה לו דלא ניחא ליה שיקנה לו רשותו. ועל כן אינו עובר על בל יראה ובל ימצא. ואם לחשך אדם לומר דע"כ לא קאמר הרא"ש ותיקן הדבר שלא יהא חמץ שעבר עליו הפסח במה שאינו חפץ שיקנה לו רשותו היינו שלא יהא מחשבתו ניכר מתוך מעשיו אבל הכא פשיטא דניחא ליה שישתה הילד חמץ כדי שיחזור לבוריו. אין זה קשיא דלא גרע מאילו היה בשאר ימות השנה דמותר להתרפאות בדבר איסור חוץ מע"ג אם הרפואה ידוע. או ע"פ מומחה כדאיתא בי"ד סימן קנ"ה. ה"ה הכא נמי הכי דאף התם הרפואה ניחא ליה אבל במה שמתרפא בדבר איסור לא ניחא ליה אלא שהוא על פי ההכרח ואין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש. והכא נמי כן אף אם ניחא ליה לשתות חמץ הרפואה ניחא ליה אבל האיסור לא ניחא ליה. ועוד דאף אם ניחא ליה לשתות הילד חמץ משום רפואה מ"מ אינו מוכרח שישתה חמץ שלו ויכול לשתות חמצו של א"י ואם כן עדיין לא ניחא ליה דליקני ליה רשותו ואינו עובר עליו כנ"ל. וה' יצילני משגיאות

שאלה טו

צפרא טבא. ושתא בריכא. וחיי אריכא. ומזוני רויחא. לאהובי ריכא ובר ריכא וכו'. מפני טרדות הזמן לא אוכל להאריך. אך אודיע למכ"ת המעשה רע אשר עשה קאפיל ורענס דארף וכתבתי לו בפקודת מר שיבוא הנה במקלו ובתרמילו וכאשר הגיד לי מעשה שהיה כך היה ששחט עגלה אצל קצב בעי"ט ליקח בשר וליקח מן הכרס. ואח"כ בא כמר פייבש והגיד איך שאשת הקצב הגידה לו שמכרה מפני שהיתה מתיראה שהיה משוגע הנקרא שווינד"ל קעפפי"ש. בכן אמר קאפיל הנ"ל למשה ואברהם נלכה נא ונראה שהקצב יפתח הראש כי אתם יותר בקיאים ואומנים בקצבות ושחיטה ממני. וכשפתחו הראש מצאו בתוך המוח (מיטן דינץ) רוחב כמו (גוטין גראשין געל) ובתוך (הגעל אלז הירז קערנדליך) ואמר אברהם אני איני רוצה לאכול מן הבשר יאסר הבשר עלי. והשיב קאפיל הלא הקרום קיים כשר הוא ולקח צלע שלם מן הבשר ע"כ דברי קאפיל עצמו. אברהם ורעשדארף הגיד כאשר שמע מן העגלה הנ"ל שנשחטה (און זאל חסרון הנ"ל האבין זייא ער צום קצב גיגנגין זייא קאפיל און משה דרינן גיוועזין אונד קאפיל העב אין קאפ' גישטאכין מיט איין מעסר העב ער דען קאפ' פון זמין הויאן לאזין זייא מיטן אין הירן גיוועזין געל אבר דאז מוח) זייא רום גוועזין ווייל אבר קיין (מורה הוראה) ווער דא גיוועזין העב ער פון (בשר) ניט נעמין חעגין). משה הגיד בת"ע כנ"ל וכו'. ויען כי הוא עצמו הגיד שהכשיר ולקח מן הבשר על סמך שקרום קיים אין צריך לעדותו של העד. הנה לפי דבריהם דבר פשוט היא שהכל כשר כיון שהמוח הקיף מה שנתרוקן אבל לא מטעמיה כיון שהקרום קיים. לכן לפי עניות דעתי ראוי לעונש מכמה טעמים כי מי סמכו להורות בדבר שצריך שאלת חכם. ועוד כיון שמעצמו הודה שלקח עמו כמר אברהם מאחר שהוא יותר אומן בקצבות והוא אסרו ואם כן למה סמך הוא על דעת עצמו