נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב יח

שאין הרחיים טוחנות מרוב מים כאשר הוא עלול לרבוי מים בין פורים לפסח דכל שכן דמותר לטחון קודם פורים. והמפקפק בדבר לית מאן דחש לקמחי"ה. הנלע"ד כתבתי נאם הצעיר שמואל הלוי

שאלה יג

עובדא הוה בבאמבערג שטחנו קמחיהם לפסח אחר פורים בניקור הרחיים כנהוג ובאפרכסת ותיבה חדשה או בפריסת סדינים כנהוג. ואח"כ טחן אחד שהיה לו חטים צמוחות וכמעט החצי היו צמוחות. וקצת טחנו קמחיהם אח"כ עד שלא נודע מזה החטים וקצתם לא טחנו עדיין. ופסקתי שהקמח הזה אסור אפילו להשהותו וזה שנטחן אח"כ הוי דיעבד ומותר כי נתבטל בששים קודם פסח ואינו חוזר וניעור כי קמח הוא כדין לח בלח שהאיסור נכלל ואינו עומד בפני עצמו כמו שכתבתי בסימן י"ב הקודם. ומי שלא נטחן קמחו עדיין מאחר שנהגו כל ישראל לנקר הרחיים אע"פ שבדין אין צריך לנקר כי אף אם טחנו תבואה לתותה מ"מ הוי ס"ס חדא שמא לא נתבקעה אף אם היה לתותה שהרי בימי התלמוד היו טוחנים תבואה לתותה למצות. ואת"ל נתבקעו ונתחמצו מ"מ מה שנטחן אח"כ ונתערב בו מעט מן החטים הלתותים נתבטלו בס' קודם פסח. וזה היה פשוט יותר להתיר מחטים שצמחו ויש ס' כנגדן שלא צמחו. מ"מ מפני שיש טורח לתקן חשוב כמו דיעבד כמ"ש בסימן הקודם. וא"כ מכ"ש בנקור הרחיים שהוא טירחא. ואם היה טוחן לכתחלה בלא ניקור לא היה מבטל איסור לכתחלה. ובפרט שהית ס"ס שמא אין שם איסור כלל ואת"ל היה קצת איסור ונתבטל אינו מכוון לבטל האיסור כמ"ש לעיל. וע"כ בדין אין איסור כלל לטחון בלא ניקור רחיים רק שנהגו כך והבו דלא לוסיף עלה. וע"כ מה שנטחן אחר כך הוי דיעבד. אבל מי שלא נטחן קמחו עדיין לדידהו כלכתחלה מצד המנהג שנהגו לנקר אחר פורים. אבל אם לא יוכלו בקל לנקר הריחיים כי הוא סמוך לפסח או שאר הכרח גם לדידהו הוי כשעת הדחק ושרי לטחון בלא ניקור. הנראה לפע"ד כתבתי

שאלה יד

נשאלתי על ילד בן שנה וד' חדשים נגמל מחלבו וקודם פסח היה ל"ע חולה ב' שבועות חולי מסוכן עד אשר תש כחו ולא קם רוח בו ובתוך כך באו ימי הפסח אשר לא היה הילד יוכל לסבול המאכל והמשקה וחזר לחולשתו אשר בודאי אין ספק להתיר לו שתיית חמץ כי אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש. אך מאוד צ"ע איך לנהוג להביא חמץ לביתו. כי אי אפשר בכל שעה ביום ובלילה לשאת התינוק לבית א"י. ובפרט בשבת שאסורין לטלטל ואי אפשר להרכיב התינוק על כתפה של אמו וגם לא למדדה את בנה מאחר שתש כחו. והתרתי להביא החמץ לתוך הבית אמנם בחדר שאין משתמשין בו תדיר ומן הצד כדי שלא יהא נכשלין בו. אמנם בקושי גדול מפני שכתוב בת"ה סימן קע"ו דאם מוציא חמץ כדי לבערו מותר ליטלו ביד. ומביא ראיה מן הגמ' מכדי לביעורא קא מכוון מיכל קא אכיל מיניה בתמיה. היינו דוקא אם עוסק לבערו משא"כ הכא. לכן התרתי להניח מן הצד כדין א"י ששכח חמץ בבית ישראל, על סמך מ"ש הטור בשם הרא"ש סימן תמ"ח כשכותי מביא חמץ לישראל בי"ט אחרון דפסח שיאמר הישראל איני רוצה שיקנה לי רשותי ואז אינו קונה לו רשותו בע"כ. ואף שמהר"ז ציון בשו"ת מהר"מ מינץ סימן פ"ב שדא ביה נרגא וז"ל. ומה שכתבת אחר כך ולצ' דפי' דר"ת מחרר שלא נקנה הפרה בכסף אל הכותית הנ"ל ממילא נקנית לה המשיכה לית דין ולית דיין לומר חשש בזה. וראיה מחמץ בפסח מעשה ששלח הא"י פת לישראל בי"ט אחרון של פסח וקבלתו הא"י שלא בפניו וכו' עד משום דהיתרא ניחא ליה דליקני הכא נמי לא היה דעת הישראל לקנות החמץ בפסח עד לאחר וכו'. ומה התם היתה קבלת הא"י לדעת הנותן להקנות לישראל ואפילו הכי לא היה מועיל כ"ש בנדון דידן דלא נקנית לו המשיכה וכו' עכ"ל. אין הנדון דומה כלל לראיה דהתם לא עשה היהודי שום צד זכייה בחמץ כי הא"י הביא לו בלא ידיעתו וגם שפחתו א"י קבלתו בלא ידיעתו. וכשהודיעו לישראל צוה להצניעו בבית א"י ולהוציאו מביתו. לכן הורה שמותר החמץ ולא הוי חמץ של ישראל שכבר עליו הפסח דהיתרא ניחא ליה דליקני וכו'. אבל הכא עשה אייזק המעשה ומשך הפרה לא אמרינן כינזת דעתו המשובשת ויבטל המעשה עכ"ל באריכות. ש"מ דוקא בענין זה מותר אבל לא כשיש החמץ בביתו וסברא נכונה היא. מכל מקום לא משמע כן מדברי הרא"ש שהביא הטור בסימן תמ"ח באורח חיים דמשמע דתיקון כן להבא משמע. דלאו דוקא בנדון זה שהיה