נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב יז

לו להחליט הדין ולומר מצה שהוציאו מן התנור והוחזרה אסורה שמא נתחמצה קודם שהחזירה. אלא באמת שאין לחוש לזה כלל. רק שהקפיד שלא יבוא לידי איסור ולא לידי שהייה. רק שהוא מביא ראייה ממהר"ר ר"ש דמנלן שלאחר אפייתה רק שלא נאפת יפה שיש לחוש שעדיין תחמיץ. ובזה מביא ראייה ממהר"ש דהסברא נותנת שתוכל לבוא לידי חימוץ אף לאחר אפייתה. שכן נמצא בשם מהר"ש שהקפיד וכו'. ש"מ שאף לאחר אפייה רק שלא נאפה יפה יש לחוש לחימוץ כנ"ל

שאלה יב

נשאלתי אם מותר לטחון חטים של פסח קודם פורים בלי ניקור הרחיים ובלי פריסת סדינים. דבר פשוט הוא שמותר. ואל תטעה במה שכתב בש"ע סי' תנ"ג והוא מתשובת מהרי"ל סימן נ"ט נוהגין לנקר הרחיים וכו' הביאו הב"י בשם האגור בשם מהרי"ל. דזהו מיירי לאחר פורים שהוא תוך שלשים לפסח משא"כ קודם פורים לא נהגו. ומאי דיש לחוש משום דזימנין דטחנו בהם תבואה לתותה לסלת כבר נתבטל קודם שלשים לפסח ואין כאן מבטל איסור לכתחלה שאינו טוחן ע"מ לבטל האיסור כמו שכתב הטור בסימן תנ"ג שאין לחוש לנשיכת העכברים מזה הטעם. וכ"כ הת"ח ס"י לענין חטין מתולעים שבורחין מחמת נדנוד הרחיים ומה שנשארין שם נתבטלו. ואין כאן מבטל איסור לכתחלה שאינו טותן כדי לבטל האיסור. ועוד נ"ל דאין בזה שום מבטל איסור אפילו דיעבד. חדא דשמא לא טחנו שום תבואה לתותה. ואת"ל שטחנו שמא ביני וביני כמה פעמים טחנו תבואה טרם שטחנו חטים לפסח. וא"כ הוי ס"ס דאפילו בדאורייתא אזלינן לקולא. וכ"ש דהוי תרתי ספק ספיקא וגם נתבטל במיעוטו. ואל תטעה במ"ש הש"ע בסימן תמ"ז וז"ל ואם נתערב חמץ קודם פסח ונתבטל בששים אינו חוזר וניעור בפסח לאסור במשהו ויש חולקין. וכתב עליו רמ"א ונוהגין כסברא ראשונה בכל תערובות שהוא לח בלח. מיהו בדבר יבש שנתערב או שיש לחוש לתערובת כגון פת שנפל ליין אע"פ שנטלו משם אסור בפסח עכ"ל. היינו שהחמץ גוש אחד לעצמו ואינו נבלל רק שנתערב ואינו מכירו. משא"כ בקמח אעפ"י שהוא יבש הוא נבלל ואין האיסור בעין ממש כמו לח בלח. ולכן שפיר נתבטל קודם פסח דכל היכא דנתבטל בס' קודם פסח אינו חוזר וניער. כמ"ש רמ"א עצמו בסימן תנ"ג. ואם לחשוך אדם לומר דעדיין יש בזה חשש מבטל איסור לכתחלה דמי דחקו לטחון קודם פורים בלי ניקור הרחיים. ינקר הרחיים ויפרוס סדינין ויריעות סביב אחר פורים כנהוג בקרב ישראל. דבשלמא גבי חטין שאכלו מהם עכברים אי אפשר בע"א. משא"כ בניקור הרחיים דכל מה שיש בידו לתקן יתקן. דזה אינו. דא"כ גם בחטין שאכלו העכברים ממנו נמי נימא הכי כי אפשר בחטין אחר. דדוחק לומר דאיירי שכל החיטין שבעיר נשוכות מן העכברים. דא"כ הלא גדולה מזו התיר הגאון לקנות קמח מן השוק בשעת הדחק. אלא ודאי שאינו שעת הדחק א"כ למה לא יבררו החטין מנשיכת העכברים. אלא ודאי מאחר שבוודאי יש ששים נגד הנשוכות אין צריך לבררם. כי מאחר שיש טורח בברירותם חשיב דיעבד. וכן כתב בפסקי מהרמא"י סימן קצ"ז בשם התוספות דערובין דכל דבר שיש בו טורח לתקן חשיב כמו דיעבד. וה"י אף אם טחנו בהם תבואה לתותה מ"מ יש ששים נגד האיסור ומפני שיש טורח לנקר הרחיים ולפרוש סדינין ויריעות חשוב כמו דיעבד. דמה שנהגו להחמיר לנקר הרחיים היינו לאחר פורים והיכא דלא נהנו לא נהגו והבו דלא להוסיף עליה להחמיר לנקר קודם שלשים יום לפסח. ופה שצריך לברר חטין שצמחו ולא שרינן בלא ברירא מהאי טעמא. היינו דשם יש לחוש שמא אין ששים מאותן שלא צמחו. משא"כ בחטין נשוכין שאין בהם רק אחד מאלף כמ"ש הטור ואין בזה משום מבטל איסור לכתחלה כמ"ש. ועוד דשמא אין כאן איסור כלל כדאמרן. ועוד דהא צריך להוציא הוצאות לנקר הרחיים ולפרוס יריעות תוך התיבה שקולט בו את הקמח מן האפרכסת. ואיתא בי"ד בסימן ק"ב אע"פ שבדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל מ"מ בענין כלי שנאסר מבליעת איסור לא מיקרי דבר שיש לו מתירין לפי שצריך להוציא הוצאות להגעילו. וה"נ וכ"ש בנדון זה כמו שכתבתי שאפשר שאין בו חשש חמץ כלל שמא לא טחנו תבואה לתותה. ואף אם יש בו חשש שמא טחנו תבואה לתותה שמא אח"כ טחנו כמה פעמים תבואה אחרת ביני וביני. ואת"ל שלא טחנו תבואה אחרת ביני וביני מ"מ יש ששים כנגדו ואין בזה משום מבטל איסור לכתחלה דאינו מכוון לבטל האיסור רק לטחון קמחו קמכוון כמ"ש הטור. וגם יש בו טורח לתקן כמו שכתב מהרא"י בשם התוספות. וגם צריך להוציא הוצאות כמ"ש בי"ד לענין דבר שיש לו מתירין. ואם כן הכא דכולהו איתנהו ביה כ"ש דמותר ולית דין צריך בשש. וכל זה כתבתי לרווחא דמילתא כי ראיתי יש רוצין למחות. וכ"ש ביש מקומות שיש להם קצת אונס מדאגה מדבר פן יתרבו אח"כ המים