נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב טז

יש לאחד ב' או ג' בעלי מלחמות ולאחד אין לו רק בעל מלחמה אחד. וכן לפעמים אחד יש לו ולאחד אין לו. וטענו שמי שאין לו יתן לסיוע למי שיש לו. וכן מי שיש לו רק אחד יתן לסיוע למי שיש לו ב' או ג' וכן עשיר יתן לסיוע לעני. וכן יש חלוקים ביניהם כי לפעמים אחד יש לו ארוות סוסים ולאחד אין לו. ופסקתי כפי הנראה לפי עניות דעתי פעמים בראיה ופעמים באומדנא דאם נתאכסנו אצל יהודים על ידי הפרי"רר אז נסתפחה שדהו של מי שיש לו ריקים ומזלו גרם ואם נתאכסנו אצל יהודים על ידי העירונים שהיו מחלקין ביניהם ע"י פלעטין ונתנו גם כן ליהודים ע"י פלעטין לכל אחד ואחד כפי הנראה בעיניהם אז דיניהם דין. אע"פ שלא חלקו ע"פ הערכה שיש להקהל. וכ"כ בת"ה סי' שמ"ה לנדון דידיה. ואם יתנו העדה או הקוואטיר מיינשסר ליהודים סך ריקים כפי המגיע אל חלק היהודים אז יחלקו היהודים ביניהם כפי הערך והממון. שעד כאן לא פליגי הרשב"א והרא"ש אם לגבות הכל על הממון או על הנפשות משום דלמר באים על פסקי נפשות ולמר באים על עסקי ממון. משא"כ הכא דכ"ע ידעי דלאו סכנה הוא כלל רק צריך ליתן להם מאכל ומשתה. והם בעצמם אם הם מחלקים מחלקים ג"כ לפי הממון. וכ"כ בת"ה סימן שמ"ה דגובין לפי שבח ממון. משא"כ אם הם מפושרים עמהם בריצוי כסף צריכין לגבות כפי הפשר שנותנין, שבין הרשב"א והרא"ש דהיינו חצי לפי הממון וחצי לפי הגלגולת. כי אע"פ שקצתם עניים מ"מ גם הם עושין עין לומר כך הרבה יהודים יש כאן. משא"כ אם נותנים ליהודים בעלי מלחמות ליתן מזונות לפניהם ולפני סוסים שלהם אז ג"כ נותנים עיניהם בממון יותר מי שיש סיפק בידו יותר. ואם יחלקו ביניהם כפי הנ"ל אין חילוק במי שיש לו ארוות סוסים או אין לו צריכין להחזיר כפי המגיע אליהם אע"פ שאין להם ארוות סוסים. ומ"מ אין העניים פטורים מכל וכל שגם הם לא יפטרו עניים מכל וכל. ואם יכבד עליהם חצי ראש הבית יקילו מעליהם ע"פ טובי העיר לשם שמים. ועכשיו שנתנו העירונים למקצת יהודים ולמקצת לא נתנו אז צריכין אותן שלא החזיקו ריקים ליתן לסיוע למי שהחזיר ריקים. וה"מ אם פטורים אח"כ מן הערונים. אבל אם צריכין אח"כ ליתן ממון להעירונים בשביל שלא החזיקו אז פטורים מליתן לסיוע לאותן שהחזיקו ריקים כנ"ל

שאלה יא

נשאלתי על מצת מצוה שהוציאה אותה מן התנור והחזירה אותה לתוך התנור לגמור אפייתה. והניחוה עד אחר פסח כי לא פורש מה יעשה להם כי היה בישוב אחד והתרתי אותה. כי מ"ש במהרי"ל מהר"ש הקפיד שלא להוציא מצה קודם שנאפה יפה ולהחזירה אולי תתחמץ קודם החזרה עכ"ל. אין ר"ל דחיישינן שמא ברגע זו קודם שמחזירה תתחמץ. רק שמא תתעכב חוץ לתנור ותתחמץ קודם שמחזירה. אבל אי מחזירה תיכף אין לחוש לחמץ. דאל"כ רק חיישינן שמא תתחמץ לאלתר קשיא מה מקום להקפדה זו מדוע לא חרץ משפטה מה יעשה בה ולומר מצה שהוציאו מן התנור קודם שנאפת יפה אסורה שמא נתחמצה קודם החזרה. אלא באמת לזה לא חיישינן ואינה אסורה אם הוציאו אותה קודם שנאפת יפה והוחזרה לתנור. רק שהקפיד שיש להיזהר שלא להוציאה פן יבוא לידי עיכוב ותתחמץ קודם החזרה. ועוד ראייה ממ"ש בתשובת מהר"י כ"ץ מקראקא בסימן מ"ח וז"ל באריכות על מצה שאין לעמוד עליה אם חוטין נמשכין ממנה אם לאו. והטור כתב וז"ל אם אין חוטין נמשכין ממנה יוצאין בה ובפחות מכן אין יוצאין. אבל לאכול מותר. אמת כן הוא. אבל בנדון דידן עכ"פ אסור. חדא אף אם נדקדק שבפחותה מזה מעט אין יוצא אבל מותר לאכול ממנה. מ"מ דלמא מצה זו פחותה הרבה משיעור שאין חוטין נמשכין אפילו אם קרמו פניה ועוד דלמא הדין שמותר לאכול קאי דוקא תיכף אחר שמוציאה מן התנור קודם שתחמיץ אז מותר לאכול. אבל שאלתינו אם לאכלה אחר כך בזה יש לחוש שמא נתחמצה אח"כ כל זה יש לנו לחוש הואיל והסברא נותנת וכשאינה נאפה יפה שתחמץ. ובפרט הואיל ונמצא בשם מהר"י בשם מהר"ש שהקפיד וכו' עד כאן לשונם. ואם איתא דאף באם החזירה לתנור אסורה היה לו לומר רבותא טפי. דלא זו שלא החזירה לתנור פשיטא דאסורה אפילו אם הוחזרה לתנור גם כן אסורה שמא תתחמץ קודם החזרה. עוד אי הוי טעמא שהקפיד מהר"ש משום שמא תתחמץ קודם החזרה כ"ש שהיה לנו לאסרה אף אם אוכל אותה תיכף קודם שיחזירה דתידוק מלשון הטור אין יוצאין בה אבל לאוכלה מותר. ומפרש בעל התשובה הנ"ל דלאוכלה לאלתר מותר. והרי הסברה נותנת דיותר מהר נוכל להחזירה לתנור ממה שיאכל אותה ואף על פי כן חוששין שמא תתחמץ קודם החזרה. כ"ש שהיה לנו לאסרה אף לאוכלה לאלתר שמא תתחמץ קודם גמר האכילה. אלא ודאי דאין הפירוש דיש לחוש שמא תתחמץ מיד קודם שיחזירה. ואם כן היה ספק דאורייתא והיה