נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב יג

כנ"ל פשוט. ואע"פ שכתב בח"ה בשם ר"ת והוא במרדכי פרק השותפין דנותנין מקופה של צדקה לצורך עולים לעבדי המושל ולמסים וכתב הטעם משום שהציבור רשאין לשנותן לדבר הרשות. היינו דוקא ציבור וטובי העיר אבל לא איזו יחידים ומכ"ש לדעת הרא"ש שהקשה על ר"ת. וז"ל הב"י בי"ד סי' רנ"ט וכתב שם הרא"ש דלדעת ר"ת שמתיר לשנות לכל מה שירצו אפילו לדבר הרשות. הא דאמר רב נחמן משבאה ליד גבאי אסור לשנותה ה"מ גבאי אבל ציבור יכולין לשנותה. וגבאי נמי דוקא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר לשנותה כדמשמע בפ"ק דערכין. ותימה כיון שמפרש משבאה ליד גבאי אסור לשנותן היינו לדבר הרשות. א"כ היכא מצי למימר עד שלא באה ליד גבאי מותר לשנותה לדבר הרשות הא אמרינן בפיך זו צדקה ואי אפשר לחזור בו. וי"ל דה"ק עד שלא באה ליד גבאי מותר לשנותה פירוש לחזור ולפרוע. אבל לשנות לדבר מצוה מותר אפילו לא יפרענו עוד עכ"ל. היינו שאין עניים מצויין מותר לשנות למצוה אחרת. אבל בשעניים מצויין מיד שבאה ליד הגבאי זכו בו העניים. כדאמר רב יוסף אנן יד עניים אנן ולא מצי לשנות אפילו למצוה אחרת. ומ"מ פסק ר"ת נכון שרשאין ליתן ממנו מס אפילו היכא דקיימו עניים. כדכתב בת"ה כדי שלא יתמהמה ויבא לידי תקנה. ונ"ל רמז לזה ונוגשיך צדקה ודרשו חז"ל אפילו המסים שנותנים לאומות הוא בכלל צדקה. ול"נ רמז ונוגשיך כשהנוגשים ועבדי המושל אצים צדקה יכולין ליטול מן הצדקה. כנ"ל הצעיר שמואל סג"ל

שאלה ה וכן טענו מקצתם ורוצים לעכב מעות המצוה מה שהם קונים ביד עצמם ליתן לעניים שהם רוצים ולהיות הטובות הנאה שלהם ולא ליתנו ביד הגבאי. גם בזה אין הדין עמהם דכל הפוסק בדקה עם בני העיר על דעת בני העיר הוא נודר. כמ"ש רמ"א בי"ד סימן רנ"א בשם המרדכי ואיתא בגמרא פרק בני העיר אמר רבה בר בר חנא אמר ר' יוחנן בני העיר שהלכו לעיר אתרת ופוסקין להן צדקה נותנין. וכשהן באין מביאין אותו עמהם ומפרנסין בהם עניי עירם עכ"ל. משא"כ זה שהוא אחד מבני העיר שצריך ליתן על בני העיר. ועוד שאין זה כמו שאר פסיקת צדקה שהרי בזה מזיק לשאר הקונים. דכל הקונים מצוה נותנים המעות להגבאים ומפרנסין מהם עניי עולם. וא"כ זה שקונה המצוה ורוצה לעכב המעות ליתנו לעניים קרוביו בזה גוזל שאר עניים. שאם לא היה הוא הקונה היו אחרים קונים אותה המצוה וגם באותן הדמים. וראיה ממ"ש בתשובות דברי ריבות סימן ס"ב באחד שהיה בעת צרה על הים ונדר אם יצילהו ה' שיתן לעני הגון ק' לבנים. ואח"כ כשעלה מן הים עשה הגומל ונדר לצדקה ולש"ץ באותה העיר. ואח"כ נדר עוד ק' לבנים לצנוע אחד סתם. ופסק דאין להקהל זכות בזה מאחר שלא פסק עם בני העיר רק מעצמו כו'. וא"כ זה שלא פסק מעצמו רק עם הקהל צריך ליתנו להקהל ומקרי ממון שיש לו תובעים ורשאין הגבאין לתובעו ממנו ולכוף עליו. דלא גרע מהמחייב עצמו קנס לצדקה שמקרי ממון שיש לו תובעין כמ"ש רמ"א בי"ד סי' רפ"ט בשם המרדכי. אע"פ שמעצמו נדר. כ"ש במה שקונה מיד אחרים דזה מקרי ממון שיש לו תובעין. ואם הקונה רוצה ליתן למי שירצה א"כ יהיה ממון שאין לו תובעין. דכל עני שרוצה לתובעו יאמר לא קח לו רק לעני אחר. כנ"ל פשוט. נאם הצעיר שמואל הלוי

שאלה ו

נשאלה שאלה לפני בני ישוב אחד שיש להם מנין מצומצם ובימי הסליחות כשעומדים אשמורת לסליחות משכימין הרבה לפני היום כי אין כלי המשקל שקורין זייגר באותו כפר ואחר שסיימו סליחות חוזרים מקצתן לבית. ולפעמים מאחרין לבא לב"ה. והעם ע"י שרדופים לילך אחר מחייתם מתפללין בלא מנין כי ארכו להם להמתין עד שיחזרו אותן מבתיהם לב"ה. וע"כ עשו תקנה בקנסות שלא יחזרו לבתיהם. רק ימתינו בב"ה עד שיאיר היום ויתפללו במנין עשרה ואח"כ עמד אחד ואמר שאינו רוצה ליתן הקנס כי למד בספר הלבוש שהביא בשם הזוהר לילך בתפילין וציצית לב"ה. ומאותו יום והלאה שלמד זה בלבוש היה נזהר ללכת מביתו לב"ה מלובש בציצית ותפילין. ובשעה שעשו התקנה בקנס לא זכר מזה ואח"כ נזכר, וע"כ אינו רוצה ליתן הקנס כי צריך לחזור לביתו כשיאור היום ולהניח ציצית ותפילין בביתו. ושאלו הקהל והיחיד הדין עם מי

תשובה כבר הורה הזקן הגאון מהר"ם מלובלין סימן ל"ד ממ"ש בנדון זה וז"ל. על איזו יחידי סגולה שהתקשרו בקשר אמיץ להודות ולהלל בכל בוקר באמירת תהלים בקנס שלשה פרוטות זולת אם יהיה לאחד מהם שום אונס. ועתה איזו יחיד אינו מקיים התקשרותו