נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב י

זו אבר מתא זו. וכנדון שהביא המרדכי פרק הגוזל בתרא בשם ר"א הכהן דאם המנהג להטיל מס ע"פ המלך בחיבור וכו' אז כולם כקהל אחד נחשבים. הביאו רמ"א בהג"ה סי' קנ"ו דאין כח ביד הקהל להשתדל לחברם לאיזה קהל או להפרידם וכו'. משמע אם הם מחוברים ועומדים אז כקהל א' נחשבים. וכן משמע מתשובה שבסוף חזה התנופה שהביא הב"י בסימן קנ"ו. וכן במקום שאין המלך מקפיד אם מעט אם הרבה יהודים דרים בעיר ואינם צריכין לרשות המלך והמלך יש לו מס קבוע מן הכלל וביד הקהל הוא אם רוצים לקבל איש נכרי אם לאו. ע"כ דינא הוא שביד הקהל להוסיף על העשירים ולפחות מן העניים. ובלי ספק שבנדון כזה איירי מהר"ם גלאנטי. משא"כ במקומות כאלו באשכנז שאין ביד היהודים לקבל איש נכרי רק ע"י השר וכל אחד משוה עם השר כמה מס יתנו לו. אז פשיטא שאין ביד הקהל להוסיף ולגרוע דאל"כ לא שבקת חיי לכל עשירים הדרים בכרך ונותנים לדוכס או להגמון מס הרבה ואח"כ יבוא גם איש עני וישתדל עם השר לקבלו על המס הקצוב מן העשירים ואח"כ ירצה לפרוק עולו וליתנו על העשירים בזה פשיטא יתן כל אחד במה דפסק אנפשיה. ובהכי מתיישב על הלב ומ תבר יותר שאם שייך בכרגא דמתא לא מצי מעכב על הדרך שפירשתי. משא"כ אם כל קהל או יחיד פוסק המס עם השר בפני עצמו ואינם נותנים בחיבור אחד. רק כל אחד עושה עצמו עירון אצל השר ופוסק עמו הרם ואין אחד משגיח בחבירו. וא"כ אף אם כולם נותנים מס לשר אחד וכי מפני זה יש להם חיבור לענין משא ומתן לכן אסירים לסחור זה בעירו של זה. וא"כ אפילו מערצבך וק"ב שיש להם שררה אחת מ"מ כל אחד פורע מס שלו בפני עצמו להשר והוי כשתי עיירות של ב' שררות ואסור לסחור זה בעירו של זה. ולענ"ד הוא ברור ונכון שעל זה נתכוונו בכל המלכיות. וע"ז מיוסד מנהג המדינות והיא סברה ישרה כדת של תורה נכונה וברורה. והנה א"כ לפום ריהטא נראה דכ"ש שאין לסחור מערצבך וק"ב מם מיימל"ש דארף. ומיימל"ש דארף גם הוא אסור בשניהם. אמנם כד מעיינת שפיר תמצא טעם שינוייהם. דדוקא אם שתי עיירית הם של מושל אחד וכל אחד פורע מס לעצמו. או שתי עיירות של שתי מושלים אסורים לסחור זה בזה. משא"כ במיימלש דארף שיש הרבה שררות והיהודים אשר דרים שם כל אחד תחת מושל אחר ושררה של מערצבך וק"ב יש לו הרבה מוכנעים שם יותר ממה שיש לכל מושלים האחרים בכללם. בזה יש לדקדק אם יש יכולת ביד יושבי מיימלש דארף למחות ביד יושבי מערצבך וק"ב לסחור שם עם הכפריים הדרים תחת ממשלת השר שלהם. ונראה דאין יכולין למחות. ודמיא להנהו דקולאי דאייתו דיקולי לבבל אתו בני מתא וקא מעכבי עלייהו. אתו לקמיה דרבינא א"ל מעלמא אתו ולעלמא ליזבנו. וה"מ ביומא דשוקא אבל בלא יומא דשוקא לא. וביומא דשוקא נמי לא אמרן אלא לזבוני בשוקא אבל לאהדורי לא עכ"ל הגמרא. והנה א"כ הני דיורין הדרים במיימלש דארף שהם מוכנעים תחת השר של מערצבך וק"ב כמעלמא ליהוי. והוי כאלו אינם דרים במיימלש דארף ומותר לבני מערצבך וק"ב לסחור עמהם ל"ש ביומא דשוקא ול"ש בלא יומא דשוקא דכמעלמא אתו ולעלמא ליזבנא. וכ לאהדורי נמי שרי כאן דכמעלמא אתו. ולכן היהודים ממערצבך וק"ב יכולים לסחור שם במיימלש דארף בכל מילי עם אותן כפריים הדרים תחת המושל שלהם אפילו בלא יומא דשוקא. ונראה עוד ראייה דהא הביא בטור סי' קכ"ו בשם הרא"ש דיכול אדם לדור בכל מקום שירצה ואין הראשונים קנו העיר בחזקה. וכ"כ הב"י בשם התשובה שבסוף חזה התנופה וז"ל. דבר ברור הוא שכל אדם יכול לצאת מעירו ולדור בעיר אחרת ואינם יכולין לעכב עליו מלבוא לדור אצלם בטענה שהוא מפסיד חיותם. כי לא להם לבדם נתנה הארץ עכ"ל. וכתב מהרי"ק שורש קצ"ד הביאו הב"י ורמ"א בהג"ה שזה שכתב הרא"ש בתשובה שכל אדם יכול לדור בכל מקום שירצה ואין בני העיר יכולין לעכב עליו. שר"ל פשיטא שאין בני העיר יכולין לעכב עליו ע"פ ב"ד. אבל אם תגבר יד בני העיר ויכולין לסגור דשא באפי' הן ע"י השר הן ע"י שום מונע פשיטא שהרשות בידם עכ"ל. וגם התקנה חזקת ישוב שעושין לפעמים אינו מן הדין. לכן אין התקנה חל על הבא לדור. רק אם יש שם רב יכול לגזור על הבא לדור שם אם הוא תלמידו דאז יכול לגזור עליו. ועיין בסמ"ע ופירש מאחר שאין יכולין למחות מן הדין א"כ אף אם עושין תקנה אין התקנה חל על הבא לדור שם. רק הם בינם לבין עצמם יכולין לגזור שלא להתעסק עם הבא לדור. אבל אין התקנה חל על הבא לדור שם. מאחר שבדין רשאי לדור במקום שירצה רק אם הוא תלמידו יכול לגזור על תלמידו וא"כ במיימלש דארף שאין היהודים שבמיימלש דארף יכולין לגרום עם השר לסגור דשא באפי' יושבי מערצבך וק"ב. כי השר שלהם אינו בכחו לסגור דשא כי השר של מערצבך וק"ב יכול להושיב שם כהנה וכהנה יותר מן השר של היהודים הדרים שם במיימלש דארף. וא"כ אפילו ע"י השר אין יכולת בידם למחות לדור או לסחור שם. וא"כ כ"ש שמדינא אין למחות. חדא