נחלת שבעה מהדורה קמא פג

האשה הנ"ל יניח אחריו זרע קיימא אז אני פטור ומנוקה ומסולק לגמרי מחוב הנ"ל ויהיו מעות ההלואה הנ"ל בידי וביד יורשי אחרי מתנה גמורה שלא לתובעם לעולם לא היא ולא יורשיה וב"כ כי ע"מ כן נמסרו המעות לידי מעיקרא אבל אם לא יתקיים התנאי הנ"ל אז יעמוד כל שח"ז בתקפו שמחויב אני או יורשי אחרי וב"כ לשלם לה ולב"כ כל סך הנ"ל עד גמירא ואין שום אדם בעולם נאמן אפי' בשבועה חמורה לטעון שום טענה בעולם הגורעת שט"ח זה רק אדרבא בעלת השטר וב"כ יהיו נאמנים בדיבור הקל בלי שום אלה ושבועה וק"ח לומר שט"ח זה אינו פרוע ולא נמחל שעבודו לא כולו ולא מקצתו וגם על ההוצאות וההזיקות על הכל יהיו נאמנים בכל אופן גוף החוב וכל זמן ששטר זה יוצא קיים בדלא קרוע קרע ב"ד או בדלא נכתב עליו תברא אין אנו נאמנים לומר נתקיים התנאי וכל נכסין וכו' וכל התנאים הנ"ל וכו' בתנאי כפול וכו' וכל מודעי וכו' ושטר חוב זה לא יפסול וכו' עד למקניא ביה הכל שריר וקיים

א שטר בטחון הנ"ל ר"ל אם יש להחתן אח קטן שאינו בר מצוה ואי אפשר שיתן שטר חליצה גם אביו לא יוכל לשעב' את עצמו בקנס שישתדל ממנו שטר חליצה כמ"ש למעלה בדיני ת"ר סי' ח' סעיף ב' וצריך לכתוב בדרך הודא' שחייב לכלתו סך ידוע לשלם לה בתנאי כך וכך ונ"ל שיש לעשות הבטחון עד כדי חצי כתובה ותוספת והטעם דאם אין לה שטר חליצה צריכה לחלוק בנכסים עם היבם מתקנות שו"ם ולפעמים אם לא הניח יותר מכדי כתובה תפסיד חצי הכתובה כי צריכא לחלוק עמו נדונייתה וכתובתה וע"כ כותב שטר עד כדי חצי כתובה שבזה לא תפסיד כלום דאין לחוש שהוא יבקש אח"כ יותר מחצי כתובתה דזה אינו רשאי לעשות מחמת חרם הקהלות. ונ"ל דגם באחין שהם בני מצוה יכולין לשעבד עצמן בדרך זה וזה יותר נכון ממה שנהגו העולם לכתוב שיתנו חליצה בחנם לפי מה שכתבתי בסימן הקודם דאף אם יש לה שטר חליצה בחנם יכול לומר קים לי כמ"ד מצות יבום קודמת לפי דעת מקצת רבוואתא ואז אין יכולין לכופו לחליצה משא"כ אם נתן שט"ח ע"כ לא יוכל לומר קים לי וכו' כי היה צריך לשלם החוב אף ע"פ שבלא"ה יש תקוה לזה כמ"ש בסימן הקודם דאם לא יתרצה לא בחליצה ולא ביבום נהי דאין כופין להדיא לחלוץ מ"מ נוכל להיבדל ממנו ואם יתבע היבום מלמדין להיבמה שגם היא תתרצה ביבו' ואז אין מניחין ליבם מ"מ גם דרך זה שיתן שטר חוב הוא נכון כי ע"י כן יותר יתרצה בחליצה באחד משני דרכים הנ"ל: גם בזה הדרך הוא יותר נכון מחמת קנין דברים וק"ל

והנה ביד"ך מסורי"ן. שטרי בירורין. הנקרא בלעז קונפרמיס. על הבעלי דינין בקנס להעמיס

כד נחנו א) בעלי דינין ח"מ מודים ומעידים בחתימות ידינו דלמטה והיא תעיד עלינו ב) כמאה עדים כשרים ונאמנים שאנחנו ח"מ ג) בררנו יחד שני הדיינים מוהר"ר פב"פ ומוהר"ר פב"פ וקבלנו אותם עלינו לדון בינינו כפי ראות עיניהם או לפשר בינינו כפי אשר ימצאו ביניהם ואם לא יוכלו שני הדיינין הנ"ל להשתוות יחד יבררו הם עוד שלישי וכל מה שיפסקו עלינו או ד) יפשרו בינינו הכל לפי ראות עיניהם מחוייבים אנחנו לשמוע דבריהם וכל א' מאתנו ח"מ לא יטה ימין ושמאל מדבריהם ולא יפול דבר ארצה מכל מה שימצאו בינינו בין דין בין פשרה בכח ב"ד יפה כאלו עמדנו לדון בכי דינא דרבינא ורב אשי וכל א' מאתנו ח"מ אשר ימרה את פי הדיינין הנ"ל בכל אשר יאמרו בענין זה בין דרך פסק בין דרך פשר בין מעצמם בין שישאלו מרב אחר יוקנס בעד סך פלוני חצי לשררה יר"ה וחצי לצדקה וכל זה ה) קבלנו עלינו בח"ח ובשד"א ובת"כ בפ"מ לאשר ולקיים כל הנ"ל דלא האסמכתא ודלא כט"ד לעדות ולראיה כתבנו וחתמנו יום וחותמין הבעלי דינין

א נחנו בע"ד וכו' דאם כותבין שטרי ברורין לא יוכלו אח"כ לחזור בהן ועיין בא"מ וש"ע סימן י"ג ועמ"ש לעיל סי' ת' סעיף יוד סעיף קטן ב

ב כמאה עדים עיין מה שכתבתי לקמן בסימן כ"ט בנוסח כתב יד הלוה

ג בררנו יחד ואע"ג דאיתא בח"מ סימן י"ג שכותבין פלוני בירר פלוני ופלוני בירר פלוני כתב הב"ח שם בשם הרא"ש פ"ק דמציעא דלכך כותבין פ' בירר פלו' וכו' משום דבעוד שלא נכתב יוכל כל אחד לחזור בו בעוד שלא התחילו לטעון ולומר אני רוצה לברר אחר עכ"ל וא"כ אין נפקותא אם כותב דרך כלל בררנו יחד או כל אחד בורר שלו ועיין מ"ש בסמוך

ד או יפשרו בינינו אע"ג דפשרה צריכא קנין ובנוסח זה לא כתבתי קנין עיין בסעיף הסמוך והא דפשרה צריכה קנין ומחילה אין צריך קנין אע"ג דפשרה נמי מחילה הוא דהתובע מוחל לו תביעותי ולא עוד שהרי במחילה אפילו לא תפיס שטרא צריך קנין שאני פשרה דדמיא למחילה בטעות דהפשרנים הטעוהו בדבריהם אי נמי מצי טעין לא ידעתי שהדין נוטה אחרי ובקנו מיניה בין שהקנין היה קודם פשרה או לאחר פשרה לא הוי קנין בטעות אבל בלא קנין אפילו התובע יכול לחזור בו אבל מחילה שאדם מוחל מעצמו בלא פשרנים לא מצי הדר ביה דאין כאן מי שהטע' אותו עכ"ל הב"ח אך קצת קשה אי מצי טעין לא ידעתי שהדין היה נוטה אחרי, א"כ למה לא הוי פשרה בטעות וי"ל דלא מקרי פשרה בטעות אלא כגון שהנתבע היה מסופק אם הוא חייב לתובע ולא רצה לשבע מספק ונתפש' עם התובע ואחר כך נודע לו בבירור שאינו חייב לו כלום אז פטור מלשלם אע"פ שנתפשר בקנין שישלם לו דבכה"ג אפילו נשבע הוי פטור (ועיין בח"מ סימן י"ב וסימן כ"ה) דאין שבועה אלא לזרז הפרעון ואם פרעון אין כאן שבועה אין כאן כמ"ש מהרי"ק שורש ק"א והריב"ש סימן שכ"ח הבאתיו לעיל סימן ח' סעיף י' וכן פסק רמ"א בתשובה סימן ע"ח בפשר' הנעש' בק"ס ורצו אחר כך לבטלה מכח ירושה דאורייתא דאין יכולין לבטל' ונ"ל נמי הטעם כמ"ש שהרי מעיקרא ידע שהוא יורש דאורייתא וא"כ למה נכנס בפשר אלא ודאי ידע ומחל ותדע דכן הוא דאל"כ קשיא טובא מה שהביא רמ"א ראיה מהגהות מרדכי פ"ג דב"ב תשוב' לרבינו משלם בן קלונימוס על ג' אחין שהתנו יחד בקנין על נכסי אחותם שנתן לה בעלה שכל מי שמקבל מתנה מאחותם שיחליקו בשוה שלשתם ולימים נתנה מתנה לאחד והשיב אע"פ שאין אדם