נחלת שבעה מהדורה קמא פ

חודש ויום א' עולין למנין ב' שנים בנדון דידן דאתא שמעון בלישנא דשטרא למיעקר ירושה דאורייתא לא כ"ש דאיכא למימר דמאי דקאמר בשנה ראשונה היא שנה של שנות עולם ראשונה לנשואיה ונשלמה בר"ה. וכיון שכן בנדון דידן דאיכא תרי ספיקא ספק אם שנה ראשונה משמע שנה של שנות עולם ונשלמה בר"ה וזכה ראובן בנכסים ואת"ל שאינה של שנות עולם אלא שנה תמימה ספק אם יכנוס חודש העיבור בתוך שנה אם לא דאיכא פלוגתא דרבוותא וכמ"ש הרב הפוסק נר"ו, וכיון שכן אפילו בספיקא דאורייתא וחומרת שבוע' וחרם אזלינין לקולא והוי נכסי בחזקת ראובן עכ"ל באריכות

הנה עם הרב דברי ריבות אני אריב ואתו אתוכח בדין זה ואת והב בסופה וכל מחלוק' שהיא לשם שמים מתקיים בסופה תחלה אני אומר דודאי אם היה בכאן לספוקי במידי ודאי אין מוציאין מחזקת הבעל דהוא יורש ודאי ויורשי האשה ספק וכתב הב"י בא"ע סי' קי"ח הביאו שם רמ"א בשם תשוב' הר"ן דאם הלשון של התקנה מסופק הוי ליה בעל ודאי ויורשי האשה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי אבל בכאן אין ספק כלל דחודש העיבור נחשב לתוך השנה כמו שכתב מהרי"ו בראיות ברורות ואפשר וקרוב לודאי שגם הת"ה הכי ס"ל דבכל מקום שאמרו שנה חודש העיבור בכלל ומ"ש הת"ה דאי אמר ב' שנים מצינא לפרושא לפי מנין שנות העולם לא כתב כן רק ליישב שתי תשובות מהר"ם דהכא לענין מינקת חבירו פסק דאם השנה מעוברת נתעברה לתינוק אע"פ דתני בברייתא בפרק אע"פ כ"ד חדש ולא דייק כמו שדייק בהלכו' נחות מדנקט י"ב חודש על אביו ועל אמו ולא נקט שנה לכן אם נתעברה השנה די בי"ב חדש וכאן במינק' אמר ג"כ כ"ד חדש ואעפ"כ פסק מהר"ם שאם נתעברה השנה נתעברה לתינוק ועל זה תירץ ע"פ מה שמצא בתשובה דהקשה ברייתא ומתני' אהדדי דבפרק אע"פ גבי מינקת חבירו אסורה לארס עד כ"ד חדש ובפרק מי שאחזו תנן שתי שנים ותירץ שתי הלשונו' לחומרא נקט להו הא דנקט ב' שנים אתי לאפוקי חדש העיבור דאלו לא אמר רק כ"ד חדש הוי אתי לאפוקי חודש העיבור לכך אמר ב' שנים דמשמע שלימים ואי נקט ב' שנים הוי משמע ב' שנים לשנות העולם ולהשנים כשיגיע ר"ה לכך נקט כ"ד קודש ובהכי מיתרצן מילי דמהר"ם שפיר לענין אבילות לא אשכחין תנא דנקיט להו בלשון שנה אלא בכל דוכתין נקט י"ב חודש עכ"ד הת"ה (ור"ל בזה שגם קושיא זו. שקשה מתניתין וברייתא אהדדי הוי קשיא למהר"ם וגם מהר"ם ס"ל האי תירץ שהביא בשם התשובה שצריך בחדש העיבור ב' שנים שלימים רק אי נקיט ב' שנים לבד הוי משמע לשנות עולם לכך נקט נמי כ"ד חודש אבל באמת צריך להיות ב' שנים שלמים במינק' לכך ע"פ זה פסק מהר"ם במינק' ב' שנים שלמים אע"פ שבברייתא אמר כ"ד חודש משא"כ באבילות דליכא למיטעא בע"א דלא אשכחין בשום דוכתא דלנקוט שנה לכך אין חודש העיבור בכלל). הרי מדאמר אי אמר כ"ד חדש הוי אמינא אין חודש העיבור בכלל לכך נקט שתי שנים א"כ ש"מ ששתי שנים שלמים קאמר ולא לשנות העולם רק כדי שלא יטעה אדם לומר ב' שנים לימי עולם לכך אמר כ"ד חודש לאפוקי מה"א זו וא"כ כאן בנדון דידן איך נתפוס אנן ההוי אמינא להחליטו כמעט לאמת לעשות ממנו ספק וכבר כתב הרב בית חדש בי"ד בכמה מקומות דאין עושין ספק ספיקא רק במקום שנוטה לאיסור ולהיתר בשוה שיש פנים לכאן ולכאן בזה עושין ספק ספיקא אבל אם צד א' נוטה יותר לאיסור מלהתיר או אפכא אין זה ספק וכאן נמי הסברא יותר נותנה דשנה איירי משנה שלימה ולא לשנות עולם ותדע דאם היה מקום לה"א זו ששנה איירי לשנות עולם איך יוכל מהר"ם לדייק ממנו דגבי אבילו' א"צ רק י"ב חדש מדלא נקט שנה שמא הא דלא נקט שנה משום שיטעו לומר אינו רק לשנות העולם. ועוד תדע דאין זה ספק כלל דהא ע"כ אנו הולכין אחר טעם התקנות ולא אחר לשון התקנה כמ"ש מהרי"ו לענין חזרת נדן באלמון ואלמנה וא"כ בודאי אין סברא לומר דיום א' בשנה חשוב שנה דהא הטעם לשנות החזרה הוא משום ותם לריק כחכם ובשנה ראשונה שעדיין לא נשכח לגמרי צריך להחזיר הכל ובשנה שנייה אינו עצב כל כך לכן די בחזרת חצי הנכסים ובשנה שלישית כבר נשכח כמת מלב ואין עצב עמה לכן הדין חוזר לסיני כמ"ש כל זה בשם המרדכי בסי' כ"א סעיף ד' ס"ק ה'. וא"כ אין סברא לומר כשמתה בתו כ"ט באלול כשיגיע ר"ה שנשלם שנה ולא יהיה עצב וזה אינו כי זה תלוי באריכות הזמן וכמו שכתב מהר"אי בכתביו סי' ב' לענין להמתין ג' רגלים באלמון כדי שישכח אהבת הראשונה כתב דלפי זה נראה דלא נחשב ר"ה וי"ה לרגלים הואיל ואין הטעם משום אבילות רק משום שכחה אין סברא שיחשבוהו לרגלים דזמנין הם קרובים עכ"ל הרי ממש כמו שכתבתי. וא"כ האי תירוצא של אותה תשובה שהביא הת"ה אינה אלא כדי ליישב דלא תקשה אהדדי וא"כ איך נבנה עליו יסוד ללמוד ממנו למקום אחר ואפשר אי היה לבעל אותה תשובה חי' אחר בישוב דברי הברייתא ומתני' וביישוב דברי מהר"ם לא היה מחזיקו אפי' להוי אמינא דלחשוב לשנות עולם. ואפשר לי לומר תירוץ אחר בישוב דברי הברייתא ומתני' דלעולם העיקר לענין מינקת חבירו כ"ד חודש ולא ב' שנים שלמים והא דנקט בפ' מי שאחזו גבי הנותן גט ע"מ שתניקי את בני דקאמר ת"ק ב' שנים היינו משום חומרא דאשת איש אחמיד ת"ק מאחר שהטיל תנאי על מנת שתניק וכו' לכן אמר הת"ק שצריכא להניקו כל כך זמן עד שיצא מכלל ספק והוא שתי שנים שלמים אי למאן דאמר משום הרוחה דידיה האי נמי הרוחה דידיה הוא אם מניקתו ב' שנים שלמים ואי למ"ד טעמא דבעל הוא משום דלצעורה קא מכוין שמא נתכוין לצעורה טובה להניקו ב' שנים שלמים אבל בעלמא די בכ"ד חודש וע"כ צ"ל כך או תירוץ אחר יותר מרווח אבל עכ"פ לא כתירוץ התשובה שבת"ה דאל"כ איך כל הפוסקים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור פסקו במינקת כ"ד חדש ולא חשו להאי חשש דהת"ה ומהר"ם להצריך ב' שנים שלמים רק רמ"א ז"ל שהוא בתראי החמיר לכתחלה לחוש לקודש העיבור משמע דמדינא ג"כ ס"ל דלא צריך רק כ"ד חדש ואפשר דזה שהכריח לאותה תשובה שמצא הת"ה לתרץ כך משום שמביא פירש"י בפרק מי שאחזו דר"י ות"ק דיליה דהיינו ר"מ פליגי באותה משנה בההיא פלוגתא דפליגא בברייתא פרק אע"פ וע"כ רצה בעל התשובה לתרץ דלא תקשה ר"מ דידיה אדידיה ובאמת ברפ"י שבידינו ליתא ואפשר שלאו בפירוש אתמר בדברי רש"י אלא מכללא. ואדרבה מדברי רש"י שם יש לדייק בהיפך דבדברי ר"י כתב וז"ל ר"י אומר י"ח חודש לר"י זמן הנקת תינוק עד י"ח חרשים בכתובות פרק אע"פ עכ"ל ולא נקט הכי בדברי הת"ק דבדברי ת"ק פירש"י כמה היא מניקתו שתי שנים שיהיה לולד ב' שנים שכך הוא זמן הנקתו עכ"ל ולא אמר לת"ק זמן הנקת תינוק עד ב' שנים בכתובות פרק אע"פ כדנקט בדברי ר"י אלא ש"מ דבדקדוק מכוין תני רש"י הכי דר"י השוה מדותיו בגט ובמניקת חבירו דאידי ואידי י"ח חדש משא"כ ת"ק אחמיר בגט יותר מבמניקה חבירו לכן לא נקט רש"י בדברי ר"מ דהכי ס"ל בפרק אע"פ דהכא כ"ד חדש והכא ב' שנים שלמים. ואף לפי גרסתו בדברי רש"י לא תקשה דידיה אדידיה כדתריצנא. גם דברי מהר"ם יש ליישב בענין אחר דאפשר דס"ל דבכל מקום חודש העיבור בכלל אפי' היכא דנקט י"ב חדש או כ"ד חדש והא דדייק כן גבי אבילות מדנקט י"ב חדש ולא נקט שנה עוד טעמא אחרינא אית ביה דנלמוד כן מן הפסוק כדאיתא במשנת עדיות משפט רשעים בגיהנם י"ב חדש ופירש הראב"ד דלא אמר שנה מדכתיב והיה מדי חודש בחדשו אבל היכא דלא נלמד מן הפסוק חודש העיבור בכלל אפי' היכא דנקיט החדשים אבל אין צורך נהי דמהר"ם ס"ל כתירוצא של אותה תשובה בת"ה ומשום כך פסק במינקת חבירו ב' שנים שלמים לית הלכתא כוותיה נגד כל הני פוסקים דלעיל שאין מחלקין בהכי רק רמ"א מחמיר לכתחילה כמ"ש לעיל וא"כ אין להרב דברי ריבות ראיה מהא דת"ה כלל ועוד מעיקרא דדינא פריכא אם איתא דיום א' בשנה חשוב שנה א"כ במשכיר בית נמי נימא הכי והא ליתא דאינו אלא יש אומרים בגמ' דר"ה דף ז' ולא קי"ל הכי וכדתני בהדיא במתני' פרק השואל המשכיר בית לחבירו לשנה נתעברה השנה נתעברה לשוכר ועיין בח"מ סי' שי"ב ובי"ד סי' ר"ך וכן כל הני שהבאתי דחודש העיבור בכלל לענין ערלה יליף לה מן מראשית השנה ועד אחרית שנה ובבתי ערי חומה כתיב שנה תמימה ובהני דאין למדין מן הפסוק כגון גבי בתולים ובמלמד ובאינך דחודש העיבור בכלל היינו טעמא משום שאמר סתם לשנה ולא חמר לשנה זו כדתני בנדרים המודר