נחלת שבעה מהדורה קמא עט

שמראה פנים לכאן ולכאן ואינו מחליט הדבר רק הניח הדבר על מקום שכופין לחלוץ שאין יורש אותה ומקום שאין כופין לחלוץ יורש אותה מ"מ נראה שסמך רמ"א על מה שכתב בסי' קס"ה בשם מהר"מ פדואה שאין כופין אותו לחלוץ ובסי' ק"ס גילה דעתו שבמקום שאין כופין שיורש אותה וכתב שבמקום שאין כופין לחלוץ אין מוציאין מידם אם הם מוחזקים ר"ל אם יורשי הבעל מוחזקים והסכים לבסוף שהיבם יורש השומרת יבם כמו שהכריע מן הגמ' והירושלמי מפרק האשה ולא כמו שכתב הרב מ"ב שבעלי הש"ע סתמו דבריהם ולא הראו פנים לא לכאן ולא לכאן ואני בעניי לא ראיתי סתירה בדבריהם כלל וכ"ש שבעל הש"ע גילה דעתו בפירוש שיחלוקו יורשי האשה ויורשי הבעל אך לא גילה דעתו מי הם יורשי הבעל אם היבם או האב או האחין ורמ"א גילה דעתו בשניהם ר"ל מי יורש השומרת יבם אם יורשי הבעל או יורשיה וגם מי מיורשי הבעל הוא היורש אם החולץ או האחין או האב אם הוא קיים וכתב שהיבם הוא יורש אותה ואין לאב חלק בו ועיין מ"ש בסי' זה סעיף א' גם נראה מדבריו שאנו אין כופין לחלוץ וא"כ אם אין כופין לחלוץ הנכסים בחזקת יורשי הבעל וכל זה הפלפול הוא בין האב והאחין כגון אם חלק החלוץ עם השומרת יבם כנדון של הרב מ"ב דיש לחלוץ כדי כתובה והשאר לאב או לאחין אם אין האב קיים וכמו שפסק הרב מ"ב סי' ק"י. ובמה שנוטל האב ומת האב ונוטלין האחין גם לבנות שיש להן שטר חצי זכר יש להן חלק בו מהר"מ פדואה סי' מ"ה ואם מתה שומרת יבם ויורשי הבעל מוחזקים בנכסים והפלפול הוא בין האב והאחין והחולץ פסק מהר"י כ"ץ בסי' ס"ה דגם בזה נוטל החולץ כדי כתובה ואם יש מותיר הוא לאב בדין תורה שהוא יורש דאורייתא ואם אין האב קיים הוא ליורשיה אבל מעיקרא דדינא מי יורש השומרת יבם הש"ע גילה דעתו שיורשיה יורשין נ"מ וחצי צ"ב ויורשי הבעל יורשים עיקר ותוספת וחצי צ"ב ורמ"א גינה דעתו דבמקום שכופין לחלוץ אין היבם יורש אותה ובמקום שאין כופין לחלוץ שהיבם יורש אותה וגם גילה דעתו שאנו אין כופין לחלוץ וא"כ יורש היבם אותה וגם גילה דעתו בסי' ק"ס דבמקום שאין כופין לחלוץ אין מוציאין מידם אם הם מוחזקי' והיינו כמו שפסק מהר"י כ"ץ סי' נ' דכל א' בין יורשי הבעל בין יורשי האשה אין מוציאין מידם מה שמוחזקים בו ומה שהוא ביד שליש יחלוקו והכי נקטינן כרמ"א ומהרי"ך ומשאת בנימין ונ"ל דגם בחלק האחין ר"ל במותיר הנכסים אם אין האב קיים חוזר החולץ ונוטל חלקו עם האחין וזה פשוט לענ"ד דהא המותיר נכסים עיקר היורש הוא האב ואם אין האב קיים האחים מכח ירושת אביהם קאתו וא"כ לא נופל הוא מהם דהא אפי' הבנות שיש להן שטר חצי זכר פסק מהר"מ פדואה שיש להן חלק בזה וכ"ש החולץ ועוד נ"ל דמ"מ נכסי מלוג שלה מחזירין ליורשי האשה כשיחלוץ דכך מפורש בתקנות הקהלות שלא נתקן על זה דין חלוקת היבם גם מדינא ליכא מאן דפליג על נ"מ שהיא ליורשיה כדאיתא בסי' ק"ס ועיין במהרי"ו סי' ס"ד וסי' ס"ה הארכתי בזה מפני שכמה דעות שונות יש ואף גם בדברי הבעלי ש"ע הדינים בזה מפוזרים א' לא' לכן הארכתי בו

ומיהו אע"פ שהאידנא אין כופין לחלוץ מ"מ נהי דאין מנדין אותו להדיא מ"מ נוכל לעשות חרם להיבדל ממנו עד שיחלוץ וזה אינו כפייה כמ"ש מהרי"ק בשם ר"ת לענין גט הבאתי דבריו לעיל סי' זה סעיף א'

ג ומי שמת והניח אשתו מעוברת עיין בטור וש"ע סי' קנ"ו דאפי' אם נולד מת ואפי' אם יש להסתפק שכלו חדשיו חולצ' ולא מתייבמת וסברא הוא דאם אין רשאי לייבם מכח ספק שאין העיכוב בדידה דכופין להדיא לחלוץ ואפי' למ"ד מצות יבום קודמת וכן משמע מלשון הטור בסי' קס"ה בשם הרמב"ם שכתב כל יבמה שדינה שתחלוץ ולא תתייבם נוטלת כתובתה מיד וכ"כ הב"י בשם הרשב"א על ש"מ שגירש ויש ספק בגט ונאסרה עליו כופין אותו מן הדין לחלוץ שלא לעגנה עכ"ל

ד ואם ילדה ספק נפל כנ"ל שדינה שתחלוץ ולא תתיבם נוטלת כתובת' מיד הגהת מרדכי דכתובות הביאו רמ"א בסימן ק"ס וכן כתב הרשב"א בסי' תת"ה וכ"כ מהר"א ששון סי' כ"ט בשם הג"מ הנ"ל ובשם שלטי הגבורים וכתב עוד דאפי' אם אינו אסורה לייבם מן הדין רק שכתוב בכתובה שנשבע לחלוץ לה צריך ליתן לה כתובה מיד. אך מה שכתב בזה בשם מהר"ש די מדינה שהיא כחלוצה פסולה שצריכה לחזור על כל האחין ושאין להקל אלא ע"י דוחק גדול. ולענ"ד היה נראה דהיינו אם נפסלה עליו מן הדין כגון אם ילדה ספק נפל או אם רקקה בפניו או שאר חליצה פסולה אבל אם נשבע לחלוץ לה א"צ לחזור על כל האחין. וכבר נהוג ונתפשט בינינו שמקנין בק"ס על שטר חליצה וכותבין בשטר שנשבע לחלוץ לה בחנם ומעולם לא ראיתי ולא שמעתי שנעשה מעשה בארצנו שהיתה צריכה לחזור על כל האחין

ה וחודש העיבור הוא ג"כ תוך שני החזרה מהרי"ו סי' ס"א ועיין בת"ה סי' רי"ו לענין כ"ד חדש של מניקה אם חדש העיבור בכלל הביאו רמ"א בש"ע א"ע סי' י"ג. ולענין בתולים שחוזרין עד ג' שנים ויום א' גם חדש העיבור בכלל הביאו רמ"א בהגה בא"ע סי' ך' ולענין אבילות אין חודש העיבור בכלל ואין לנהוג אבילות רק י"ב חדש בטור י"ד סי' שצ"א. ולענין מלמד חדש העיבור בכלל שנה ח"מ סי' של"ד וכן לענין המשכיר בית מחבירו לשנה חודש העיבור בכלל ח"מ סי' שי"ב. ולענין שנת ערלה חודש העיבור בכלל ונחשב לערלה מדכתיב מראשית השנה ועד אחרית שנה י"ד סי' רצ"ד. וכללא נקוט בידך כל מקום שאמרו שנה חדש העיבור בכלל שנה הוא וכל מקום שמזכיר מנין החדשים אין חדש העיבור בכלל שנה משום הכי במניקת' אין חדש העיבור בכלל ואינה צריכא להמתין מדינא רק כ"ד חדש רק מהרא"י ע"פ מהר"ם מחמיר. ומקור הדין נלמוד ממשפט רשעים בגיהנם י"ב חדש ופירש הראב"ד במשנה בעדיות מדכתיב והיה מדי חדש בחדשו משמע שמדקדק על החדשים ומה שאנו קי"ל לענין ספק טריפות אם חי י"ב חדש שיצא מכלל טריפה ואפי' הכי פסק רמ"א בת"ח כלל ע"ג דאם נתעברה השנה צריך להמתין י"ג חדשים אע"ג דאמר י"ב חדש ולא אמר שנה מכל מקום לענין טריפות שאני כמ"ש שם רמ"א מלתא בטעמא

וראיתי בתשובות הגאון דברי ריבות סי' נ' שכתב וז"ל בא' שנשא אשה בר"ח כסליו שנת השט"ו ומתה האשה כ"ז חשון של שנת שי"ו ושנת השט"ו היתה מעוברת ונשארו מלבושים ותכשיטין ביד ראובן החתן והמעו' בעין ביד שמעון קרוב האשה וכו' ונסתפקו אם אנו מונין השנה י"ג חודש ונמצא שעדיין לא כלתה שנה כי יחסרו עדיין ג' ימים או אם נאמר שאין מונין לשנה אלא י"ב חדש ונמצא שכלתה שנה. ופסק דאין חדש העיבור בכלל וכלתה השנה וזכה ראובן בחצי ושמעון צריך להוציא מידו ולחלק עם ראובן כדין מתה בשנה שנייה אע"פ שבנדון זה איכא איסורא חומרות השבועה והחרם שקבלו עליהם השתי כתות לקיים התקנה והוי לן למימר ספיקא דאיסורא לחומרא. מ"מ הדין עם ראובן וזה מיוסד על ב' הקדמות אחת דקיימא לן יד בעל השטר על התחתונה בכל ספיקא דאיכא לספוקי ולומר דלכך נתכוין. שנית דקי"ל במילי דרבנן היכא דאיכא חד ספק אזלינן לקולא ובדאורייתא אזלינין לחומרא אבל היכא דאיכא ספק ספיקא אפילו במילי דאורייתא אזלינין לקולא וכיון שכן בנדון דידן שמעון בא מכח לשון השטר לבטל ירושת הבעל ולשון השטר איכא לספוקי תרי ספיקא חדא דאיכא למימר דמאי דקאמר ואם ח"ו תעדר היא בשנה ראשונה אחר החופה וכו' לאו שנה תמימה של י"ב חודש קאמר אלא לשנות העולם קאמר ונשלמה השנה בסוף אלול. וגדולה מזו הביא הת"ה סי' רי"ו דתנן בפ' מי שאחזו פ"מ שתניקי את בני כמה היא מניקתו שתי שנים ר' יהודא או' י"ח חדש וזהו המחלוקת עצמו שחלקו ר"מ בברייתא בכתובו' בפ' אע"פ כמ"ש רש"י והתם בברייתא פליגא בסגנון אחר דאמר מינקת שמת בעלה בתוך כ"ד חודש הרי זו לא תארס ולא תנשא עד תשלום כ"ד חדש דברי ר"מ ר"י מתיר בי"ח חדש הרי דנקט ברייתא כ"ד חדש ולא נקט לשנא דמתני' שתי שנים. ותירץ התשובה הנ"ל דנקט הברייתא כ"ד חדשים משום דלשנא דשתי שנים מצינ' לפרושי לפי מנין שנות העולם ולהשלימו כשיגיע ר"ה כדאשכחין בכמה דוכתא דיש לומר דיום א' בשנה חשיב שנה. וכו' הרי שבמקום שידים מוכיחות והשכל מחייב ששתי שנים דקאמר ר"מ הם שנים שלמים לפי שטבע התינוק לינוק זה הזמן מ"מ אמרינין דאיכא למימר שהם נמנין לשנות העולם ושנים עשר