נחלת שבעה מהדורה קמא ח

נמי שפיר הכא וא"כ ה"ל נתרץ התם התירוץ דהתם ודהכא והכא היה להגמרא לתרץ תירוץ דהכא מקום הניחו כו' וגם התירוץ דהתם מקיש אחרונים לראשונים דבאמת אסא או יהושפט כיתת נחש הנחשת אלא שתל' באחרונים (ר"ל בחזקיה) לשבח שאלו היה בימיו היה גם הוא מבערו וע"ז תירצו וי"ל מה שלא תירץ התם גם התירוץ דהכא מקום הניחו כו' דגבי הבמות לא שייך זה דהקב"ה לא צוה לעשות הבמות וא"כ במה יטעו שלא יבערו אותן וע"כ בודאי לא שייך לומר מקום הניחו כו' וע"כ צריך לתרץ מקיש כו' משא"כ הכא גבי נחש נחשת טעו בו הראשונים מאחר שנעשה ע"פ הדיבור והיינו כמו שאמרתי שהקב"ה נותן בלבם מקום לטעות שאע"פ שעשו אותה ע"ז מ"מ חשבו שאסור לבערו הואיל ונעשית ע"פ הדיבור וע"ז שייך שפיר מקום הניחו כו' (אבל לא שיניחו' מרצון בשביל כבוד בניהם וכן מצאתי אח"כ בחידושי מהר"ם מלובלין שהתו' חולקים בזה על פרש"י) משא"כ התם גבי הבמות לא שייך זה התיר' אבל זה נשאר בתימא למה לא משני כאן גם התירוץ דהתם מקיש אחרונים לראשונים כו' וזה נשאר בתימא ולהכי לא הקשו התם בפ' במה בהמה אפי' בלשון וא"ת רק לפום רהיטא ואע"ג כו' משום דבאמת אינו קשיא. דלא שייך התם התירוץ דהכא אבל כאן שייך תירוץ דהתם ולא הביאו לכן הקשו תימא וזה באמת נשאר בתימה והשתא אתיא שפיר מה שהביאו התוספת התירוץ דהתם דאם אין כונתם על ההיפוך מה צריך להביאו כאן ובזה הכל נכון בס"ד. וקרוב לשמוע שט"ס הוא בדברי רש"י ז"ל וכצ"ל שאם יבאו בניהם אחריהם ולא ימצאו כו' שכך יצא מפי העליון שיטעו בשביל כבוד בניהם שאם יבוא בניהם אחריהם כו' ואיזה תלמיד טועה שהיה לו קושי ההבנה בזה הגיה בנינו "אחרינו "וקצת יש להוכיח כן מדברי התוספת דהא על כרחך לפי גירסתנו ברש"י התו' חולקים על רש"י ולפי פרש"י קושית התוספת לא מיתרצת דלרש"י שמרצון הניחו א"כ גם בפרק במה בהמה שייך לתרץ מקום כו' וא"כ לפחות היה להתו' להביאו ולכתוב ודלא כפי' בקונטרס שאם יבאו בנינו אחרינו כו' דא"כ קשיא למה לא משני בפ' במה בהמה כדמשני הכא אלא פשוט שגם ברש"י שלפני בעלי התוס' היה כתוב שאם יבאו בניהם אחריהם ואותה הגה"ה המוטעת נזדמן לפני המדפיס הראשון ואחריו נמשכו אח"כ כל המדפיסים נ"ל פשוט. ובמדרש פ' פנחס למה נתעלמה הלכה ממשה כדי שיבא פנחס ויקבל שכרו וא"כ הוא הפשט של מקום הניחו לי כו' שע"י מחשבתו ית' נעלם האמת מן הראשונים עד אשר יבא מי שקבל חלקו ויתגדר בו והשתא מסולק ממני הצעיר תמיהת העולם אשר יראו כן יתמהו במה שמלאני לבי לפרש איזו פשט בגמרא ותוספות דלא כמו שהבינו אותו גדולי הפוסקים והבאים אחריהם מ"מ לבי לחוקקי ישראל ועיני אליהם. לא ארים ידי ורגלי מבלעדיהם. להביע דברי בפניהם ואם לא ישרו דברי בעיניהם אבטל רצוני מפני רצוניהם. ואם ינענעו לי ראשיהם. ויתלו עלי זיניהם. לא אטה ימין ושמאל מדבריהם. ואטעום מנופת דבשיהם. מקצה המטה אשר בידיהם. וכפי שטוחה אליהם לבל אהא נחשד בעיניהם. לגודל וגאוה רק לזכות לקטניהם. כדי שידעו מוצאיהם ומובאיהם. וקראתי שם הספר הזה נחלת שבעה לטעמים שבעה. הא' כי כמו הרב המחבר חיבור יש נוחלין קרא שם ספרו יש נוחלין כי הוא הנחלה אשר מנחיל לבניו ככה אמינא גם אני כי זה הנחלה אשר אני מנחיל לבני ולזולתם. השני כי הוא בעצם הנחלה אשר נחלתי ממתנה נחליאל השלישי בהסמכו לתיבת שבעה בעבור תהיה לי לעדה כי חבר"תי את הביאור הזאת ויקרא אותה שבעה בגימטריא שמי שמואל הרביעי על שם הפסוק בפרשת שופטים ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו ה' הוא נחלתו ופירש"י משם רבי קלונימוס דה"ג בספרי ונחלה לא יהיה לו אלו נחלת חמשה בקרב אחיו אלו נחלת שבעה נחלת חמשה שבטים ונחלת שבעה שבטים ומתוך שמשה ויהושע לא חלקו נחלה רק לה' שבטים בלבד שכן משה הנחיל לראובן וגד וחצי שבט מנשה ויהושע הנחיל יהודה ואפרים וחצי שבט מנשה מתוך כך הזכיר חמשה לבד ושבעה לבד עכ"ל רש"י הרי רמז הפסוק שאין לשבט לוי שום חלק בארץ אפי' מעבר לירדן בארץ סיחון ועוג הנרמז בפסוק ונחלה לא יהיה לו גם לא בקרב אחיו אלו נחלת שבעה שבטים וזה טעם לשם הספר נחלת שבעה החמישי סמכתיו לפסוק זה באשר הפסוק מדבר משבטו של לוי וגם אני מהם הרי שבפסוק הזה נכללו חמשה טעמים שזכרתי כי בו נכלל שם העצם שלי בתיבת שבעה ושם היחס שלי משבטו של לוי גם במלת נחלת ע"ש נחלתי אשר אני נוחל ומנחיל כי אין לנו חלק בארץ רק ה' הוא נחלתי ונחלת אבותי ואין לי נחלה אחרת להניח אחרי שארית: ובעצם הלשון נחלת שבעה שזכר רש"י ז"ל הרי חמשה טעמים והם כלולים בענין א': ועוד טעם ששי כי בו יבוארו ענייני השטרות המגיעים לסדר נחלת וירושה כגון הכתובה גופה ותוספות כתובה ושובר על הכתובה ושטר חליצה וחצי זכר וצוואת ש"מ ואפטרופוס וכדומה רובן ורובן דרובן סובב אל ענין המנוחה והנחלה המנוחה רוצה לומר אם מסדר אדם בין בניו בחייו או בין אדם לחבירו הכל באר היטב בכתב יושר אמרי אמת יש להן מנוחה מן הקטטות ומריבות: ע"ד וראה בנים לבניך שלום על ישראל ודרש ר"ש בר נחמני בפרק נערה שלום על דייני ישראל דלא ליתא לאנצויי: הטעם השביעי דאיתא בגמרא פי"נ גבי ונתתם. נחלתו לשארו גורעין ומוסיפין ודורשין ופירש רשב"ם גרע וי"ו מנחלתו ולמד מלשארו ומוסיפין ב' אותיות הללו והיא לו וכתב רש"י ז"ל בפרק הזהב דף נ"ד ע"ב דלא אשכחן גורעין ומוסיפין ודורשין להפסיק את התיבה אלא בראשה או בסופה כו' וה"נ כעין זה נחלת שבעה חידושין הסמוכין לרמוז גם על תיבה אחרת בר"ת תיקון שטרות שנכלל בזה החיבור אשר עליהם עיקר המכוין: ועוד אקבץ אחד לאחד שאלות ותשובות פוסקים אשר באים לידי מחדושי דינים והוראות ומה שאשאל מאחרים גם אותן אכניס תחת שם כללי הזה נחלת שבעה ושם הפרטי ע"ש תיו ושין הסמוכין לעשות ממנו תיבה אחרת בר"ת תשובות שאלות אך אמרתי יהיה לי לבדו ולא כתבתי רק שלא אשכח דבר אחד ממשנתי אמנם עוד על ד"א חשקי ורצוני להעיד ולהאיר עיני עורים במחנה העברים בערי הפרזי' והחצרים. אשר אין להם מורים לתקן ולהורות דרך ישר לפניהם: בעניני עירובי ותחומין והעם אינם יודעים להזהר כלל בכמה וכמה דברים ומאד הם פורצים גדר השבת פרוץ מרובה על העומד וע"כ בדעתי לחבר קונטריס אחד תחלה המוסכם העולה בין הפוסקים ואח"כ כללי' בלשון אשכנז כדי שיבינו כל ע"ה וידעו לגדור גדר השבת ולעמוד בפרץ גם אותו קונטריס ראיתי להכניס תחת שם, כללי הזה נחלת שבעה ע"ש הפסוק תן חלק לשבעה וגו' הנדרש בפרק שמיני על שמירת שבת ושם הפרטי שלו הוא תחום שבת ע"ש תיו ושין הסמוכין ויהיה אותו קונטריס ביד בני הכפרים ויקראו אותו בשבת בשעה שהם פנוים ממלאכה ויראו ההלכה ויזכרו המעשה אשר יעשו ואת הדרך אשר ילכו בה ובזה ידעו להיזהר בשמירת שבת אשר ע"י נגאל ישראל ועתידין להיגאל ב"ב אך לסיבות מניעות איזו ספרים שאינם בידי ולמיעוט חילי ומאדי הוכרחתי למשוך ידי. וה' המלמדי להועיל. יגמור בעדי להוציא מחשבתי לפועל יישר חילי וירחיב את גבולי. ללמוד וללמד מנת חלקי וגורלי: סיימתיו היום יום ד' ר"ח (מנחם אב) הרחמן חדשנו כנשר נעורינו קרב קץ (משיחינו) במהרה בימינו: לפרט קטן למספרינו: דברי המחבר הצעיר שמואל הלוי מטלטולא ק"ק מעזריטש בגליל ק"ק פוזנא: אלהים עד עולם יכוננה: עד בנין עיר ציונה. קרית דוד חנה: ולראות ירושלים בבנינה ולעלות לרגל ג"פ בשנה וסדר עבודה עינינו תחזינה וכהנים בעבודתם וישראל במעמדם והלוים בדוכנם: הכל בכת"ב מיד ה' השכיל לפרט השנה: לאלף הששי למספר עדת מי מנה

אמר המחבר נ"ל ברור דלעולם כל היכא דדייקינן דזה חשוב מחבירו או גדול מחבירו מדכתיב ראשון בפסוק היינו דוקא אם כתוב דבר זה ב' או ג' פעמים בתורה וכתוב כל פעם בשוה ד"מ אם היה כל פעם מקדים משה לאהרן הייתי אומר שמשה גדול מאהרן מדהקדימו התורה בכל פעם ולכן פעמים מקדים משה לאהרן ופעמים אהרן למשה לומר ששקולים הם: וכן בבנות צלפחד פעמים מקדים אלו לאלו לומר ששקולים הם משא"כ אם היו כתובים כל פעם בשוה הייתי אומר שזו שקודמת הוא חשובה יותר

ואגב אפרש עוד דיבור תוס' אחד ריש חולין דף ה' ע"א ובזה יתורץ נמי מה שמקשה בגמרא לפעמים והא להכי הוא דאתא והא מבעיא ליה לכדתניא ופעמים משני הגמרא תרתי שמעת מיניה ובלי ספק אין זה בדרך מקרה רק בכוונה שלימה ורצויה בתוס' ד"ה מכם ולא