נחלת שבעה מהדורה קמא ז

אמר המחבר. בלב נשבר מדבר. כי אין בו חיילים לגבר. מילין לחבר. ודבר לדבר. כי ידעתי גם ידעתי. קוצר ידיעתי. ומיעוט השגתי. וקוטן ערכי ושפלותי ונבזה בעיני נמאסתי. ובעצמי שיערתי שלכלל בינה (ר"ל כפשוטה גם ר"ל לכלל ארבעים) עדיין לא באתי. ובסוד ה' לא עמדתי. כי בבשר ויין כרסי עדיין לא מלאתי. וילד אני לח"בורתי. ואם אחכמה אמרתי רחוקה היא ממני וממנה נפלאתי. מתוגת דאגת טרדת הזמן אשר בו עמדתי. ממדינת פולין טולטלתי מהסתפח בנחלת ה' גורשתי. בקיבוץ חברים אשר למדתי. ואני בתוך הגולה בתוך עם ה' יצאתי. מק"ק מעזריטש מקום מנוחתי. בגליל ק"ק פוזנא העיר רבתי. ובק"ק הלברשטט באתי ושם אהלי אהל עראי תקעתי. אני ובני ביתי ימים רבים (ע"ד ימים תהיה גאולתו ימים שנים רבים שלשה עמם ישבתי ובמיעוט נסתפקתי. גם טובת מקצתם קבלתי. ומשם למקום אחר נקראתי. בל אשא את שמותם על שפתי. וקיץ וחורף וקיץ שם עשיתי וקורת רוח שם לא מלאתי. ובע"כ שלא בטובתי משם יצאתי וגר בארץ נכריה הייתי. עד שלכלל ישוב באתי. עד כי בחסד ה' עליון חן מצאתי בעיני בני מדינה בהאמבורג יצ"ו עליהם נתקבלתי. ומאומה שם לא עשיתי. רק מחיל אל חיל הלכתי. אך גם שם לא נחתי ולא שקטתי מפני חמת המציק על נפשי עמדתי. כי עמדו עלי רשע בני עמינו ועמדו על גופי ונשמתי. ועל כבוד ה' ותורתו נפשי בכפי שמתי. ותמיד ה' לנגד עיני שויתי. ובנבכי ים הדאגה צוללתי. וב"חצר"ים התלאה נתלאה ונלאה עתה כוננתי. ושינה לעיני לא נתתי. ובחמלת ה' היתה לי נפשי לשלל ונפשי העלובתא הצלתי. ועל ה' יהבי השלכתי. ודום לה' וגומר בעצמי קיימתי. וכשם שמברכין על הטוב' על הרעה ברכתי. ואולי אם הם חשבו עלי רעה אלהים חשבה לטובתי. ובתוך קשרי הדאגה ועמוס התלאה שהיתי. אעפ"כ מכל עסקי את עצמי פניתי. ומחבורי זה שעסקתי בו לא עזבתי. ונח"לתי לא נטשתי כאשר מתחלה עלתה לפני במחשבתי לירד לעומקא ורומא של מנהג מדינות אשכנז ופולין בענייני כתיבות שטרות ודומיהן כי מתחלה באופיה של מדינה לא ידעתי. וכמה מנהגים אשר עליהם תמהתי. ולכן כסולת נקיי' אות' בררתי. על מנהגי אשכנז ופולין עמדתי ואת זה לעומת זה הצגתי ותיקוני שטרות תקנתי. על הדין ועל האמת אותם העמדתי. ואשר לא ישרו בעיני מתוקנים ישנים החרמתי. וזה לחוק בישראל שמתי. מחמת כי ראיתי באיזו ישובים וקהלות קטנות אשר אין להם קציר שוטר ומושל. בביתם אין לחם ושמלה וינהגם בכב"דות לכל כושל ונפל עזור ועוזר כשל. כי רבים חללים הפילה עליהם נמשל ואיש לדרכו פנה. והכל הכסף יענה. אף אם אין בפיהם מענה. וממש נתקיים בהם מליצת חז"ל בפסחים דף נ"ב הביאו מהר"י מינץ ז"ל בסימן ז' עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו. ואיש בחפניו רוח אוסף. בצל החכמה (ר"ל במקום צל החכמה) צל הכסף. ויעשו להם אלהי זהב וכסף כי יש איזו אנשים רוצים להיות אנשי השם. והם לא ידעו ואשם. לוקחים לעצמם שם ברבנים. ובמה לעצמם בונים וצורתא דשמעתא אינם מבינים. הוי אומרים לרע טוב ולטוב רע אומרי' ועוני'. לוקחין לעצמם כבוד וגדולה מה שלא ראוי להם. ועוסקין בכל צרכי גטין וקדושין בכל מקומות מושבותיהם. כאשר ישר בעיניהם. אף שאינ' בקיאים בטוב קדושין וגטין בהם ובשמותיהם וסומכין רק על תקוני שטרותיהם כפי הבא בידיהם. ובאמת אני אומר לאו מר טביומי חתם עליהם ע"כ יגעתי ומצאתי מקצת טעמיהם. מפי סופרים וספריהם אשר אנו שותים מימיהם ולקטתי מכליהם. ענייני כתיבת שטרות ודינים. וכמה חדושים שהוספתי עליהם. במקומות המצטרכים להם. ובניתי משם יסוד מוסד על תקוני שטרות ודינים. תועלת לסופרים ודיינים. בו יבואר דברי הפוסקים ראשונים ואחרונים. אשר עד הנה מעין כל חי סתומים ובסתר לנים. בפרט בטור א"ע ובש"ע אשר דבריהם סתומים וצפונים. כרכא דכולי ביה חדושי דינים שונים. מנהגי נהרא נהרא ופשטיה בטוב פעם ודעת מתוקנים. יש להם על מי שיסמכו אדני השכל עמודים ואדנים. הגמרא ותוספת הרי"ף ורמב"ם והרא"ש והטור והאחרונים. תל שהכל אליהם פונים ובישוב דברי שאר פוסקים. ותשובות בריחי התיכונים וסימני הספר הם מ"ט סימנים וכל סימן נחלק לסעיפים וסעיפים הגדולים לקטנים. ובסימני א"ב מצויינים. סימני הסעיפים הגדולים בפנים. וסימני הס"ק על הגליונים. וע"ד זה פרטי דינים שבכלל סימן בסוף הספר מסומנים. להקל הטורח והחיפוש מעל המעיינים ובאתי להודיע נאמנ' שלא באתי כעורכי הדיינים רצוני לומר לערוך לפני הדיינים הדרך אשר ילכו בה להורות הדרך לפניהם לפני רבותינו הגדולים אשר בארץ גדולים חקרי לבביהם. אך לאנשים כערכי ולפחותים מהם. אשים דברתי אליהם. ואף אם לפעמים דעתי גליתי לא להורתם הלכה באתי. רק לפני רבותי בקרקע דנתי לשאול מהם שאלתי. והם יתירו ספקתי. ואם לא בכל דבר להלכה כוונתי. כי לא אומר קבלו דעתי. מ"מ אוזן המעיין גליתי ואם אנא חספא דליתי המעיין ימצא תותיה מרגניתי. ולפעמים רק כמראה מקום איזו אחרוני' הבאתי. כדי שלא יצטרכו המעיינים לשוט עיניהם. למצא אחד לא' מבוקשיהם. גם כי לפעמים נעלמים מהם. ואם יהיה תמוה בעיניה'. במקום שאכתוב דעתי הקלושה בפוסקים להכריע קצת ביניהם: וכ"ש במקום שדברי מתנגד להם כמו שתראה בדיני הכתובה ד"ה מדאורייתא דנתחבטו בה האחרונים ואחרונים להם: הרא"ש מהר"ש ומהרי"ל ומהר"ם מינץ ואחריהם בעל הדרישה. אקוה לאל שגם אני הצעיר אקבל שכר על הפרישה. שאפרש כהוגן מה שנאמר לי בלחישה. ונתן לחלקי בדת מורשה ורבותינו הגדולים מקום הניחו לי להתגדר בו

והואיל ואתא לידן נימא ביה מלתא דאיתא בפ"ק דחולין סוף דף ו' וכתת נחש נחשת וגומר אפשר בא אסא ולא ביערם יהושפט ולא ביערם והלא כל ע"ז שבעולם אסא ויהושפט ביערם אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו ופרש"י מקום הניחו כשיבאו בנינו אחרינו אם לא ימצאו מה לתקן במה יגדל שמם עכ"ל והקשו התוספת תימא דלא משני הכי בפרק במה בהמה דדרשינן ואת הבמות אשר על פני ירושלים אשר בנה שלמה אותם ביער יאשיה כו' אפשר בא אסא כו' אלא מקיש ראשונים לאחרונים מה אחרונים לא עשו ותלו בהם לשבח אף כו' ואמאי לא משני מקום הניחו כו' כדמשני הכא. וי"ל בשלמא הכא גבי נחש נחשת לפי שנעשה ע"פ הדבור טעו בו הראשונים והיו סבורים שאסור לבערו אלא התם במה היו טועין שלא לבער אותן הבמות עכ"ל וקשיא טובא חדא דמקשינן בלשון תימא דמשמע שהיא תמיה קיימת ואח"כ תירצו וי"ל. ע"ק כיון דעיקר קושיית התוס' שייכא לפ' במה בהמה וא"כ אין כאן מקום קושיא זו כלל והיותר תמוה דבמסכת שבת אינם מקשים קושיא זו רק בדרך רהיטא בלשון ואע"ג ואדרבה אפכא מסתברא כיון דשם ביתה היה ראוי להקשות שם בתימא וכאן בלשון ואע"ג. וע"ק כיון דעיקר קושיית התוספת לתרץ התם כמו הכא מקום הניחו לי כו' לאיזו צורך הביאו התוספת כאן בחולין התי' דהתם מאי נפקא מינה יהיה מה שיהיה. ונ"ל לתרץ דקשיא עוד קושיא חזקה על מאור עינינו אור גלותינו רש"י ז"ל במ"ש מקום הניחו כו' במה יגדל שמם הרי במקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב וכ"ש כאן דאין לך חילול השם גדול מזה שיניח לעבוד ע"ז בשביל כבוד בניהם. וכמו חצי שנה אחר שחדשתי זה על הישיבה מצאתי בספר מגיד משרים בפ' חקת שהקשא קושיא זו על הגמרא והנאני מאד וכ"ש על רש"י ז"ל שקש' יותר מעל פשטיה דגמרא ועוד דאין שייך לאבד כמה דורות מחיי עה"ב עד שיבאו בניהם. ועוד מי ערב להם בדבר פן ואולי גם בניהם יהיו מן הטועים ח"ו. וע"כ נ"ל דגם להתו' קשיא קושייתי. ולפי דברי התוס' אתי שפיר ובכלל דבריהם דברי רק צריך להנחה זו דאין הפירוש של מקום הניחו כו' כפרש"י ז"ל אך הקב"ה נותן טעות בלב הראשונים שלא ירגישו באותו איסור עד שיבאו זרעם אחריהם וירגישו בדבר וינחלו אותו כבוד כמו שאנו רואין עוד היו' שפוסק א' אוסר מה שמתיר חבירו או להיפוך ע"י איזה לימוד בפירוש הגמרא והפוסקים והפוסק הראשון לא היה מרגיש אותו לימוד אע"פ שחכם גדול היה אעפ"כ הקב"ה לא האיר עיניו באותו טעות כדי שיבא אחריו מי שראוי לאותו כבוד וינחלו ויקח חלקו מה שקבל בסיני וכמו רבי שהתיר ירק בבית שאן אף על פי שאבותיו אסרום שהאיר הקב"ה את עיניו ומצא מקרא ודרשו בזה שייך לומר מקום הניחו כו' וכך ס"ל להתוספת וע"ז סובב קושייתם תימא למה לא משני כו' אין ר"ל דה"ל לתרץ התם תירוץ דהכא ולא התור' דהתם אך הכי מקשי' דגם תי' דהכא שייך שפיר התם והתירוץ דהתם שייך