נחלת שבעה מהדורה קמא עח

העולה מדברינו שאם מתה שומר' יבם אע"פ שאנו כופין לחלוץ מ"מ הנכסים הן בחזק' היבם נצ"ב וכתובה ותוס' בחזק' היבם והיבם נוטל אותן לבד ולא האב או שאר אחים וטעמא משום דנהי דהאידנא אין מייבמין ואפי' במקום שכופין לחלוץ מ"מ אין הדין פשוט שהלכה כאבא שאול שמצו' חליצה קודמ' שמא מצו' יבום קודמ' ונהי דמפקינין היבום מיניה מ"מ הנכסים הם בחזקתו וכן כתב מהרי"ק שורש ע"ג ואם הניח מותיר על כתובתה ונדונייתה אם יש לו אב נוטל אותם האב ואם אין האב קיים נוטל אותן האחין וכן הוא דעת מהר"י כץ ומ"ב וכ"כ רמ"א בסימן ק"ס (אך לא מטעם שכתב רמ"א שכן משמע בגמר' דזה אינו רק מטעם שכתבתי בסמוך) ונ"ל דבמותיר הנכסים אעפ"י שהיבם נוטל בראש צ"ב וכתו' ותוס' מ"מ גם הוא כאחד משאר יורשים ליטול חלק במותיר כאחד מן האחין והוא פשוט לענ"ד ואם האב מוחזק גם בנדונייתה ובכתובה ותוס' אז אין ליבם יותר זכו' בהם מן האב דיוכל האב לומר מצו' חליצ' קודמ' ואם מצו' חליצ' קודמ' צריך לחלוץ בחנ' יתן לה כל כתובה ותוס' וא"כ אין ליבם זכו' בו לגמרי ולכן אם האב תפס הוא ג"כ לאב ונ"ל דה"ה אם האחים תפסו במקום שאין אב דמ"ש אב או אחים והרב מה"רא ששון בסי' קצ"ה פסק ג"כ במותיר הנכסים שהוא לאב או לאחין אם אין שם חב אך בירושת היבמה פסק דידי כל האחין שוה בו אפילו אח קטן דאינו ראוי עתה לייבם ונ"ל ע"ד להורו' כך לפחו' אם תפסו האחין ואם הם בחזק' היבמה הרי הסכימו רמ"א ומהר"י כץ ומשאת בנימן לדעת אחד שהם בחזק' היבם וא"כ זה הדין דכתב מהרמ"א בסי' קס"ג משם מהרי"ק לא שייך כלל להתם רק בסי' ק"ס גבי שומרת יבם שמתה היה לו לכתוב דין זה משם מהרי"ק ולסדר דברי מהרי"ק גבי אהדדי וכל זה שכתבתי משמע כך מדברי מהרי"ק ועוד דהתם במעשה דמהרי"ק דפסק הואיל והאב מוחזק אין מוציאין מידו היה נמי צד אחד שעדיין היה תוך שנה ראשונה של חופה שהיה צריך להחזיר מצד התקנה והיה שם הפלפול בין האב והיבם ע"ש ולכן תימא למה כתב רמ"א דין זה בסימן קס"ג. ועוד משמע מדבריו דקאי על שומר' יבם שמתה וא"כ קשה מה שכתב אח"כ וכל זה מדינא ולכן כל דברי רמ"א צ"ע

ב היבמה תלך אחר היבם גמר' פרק ז"ב הביאה הרי"ף בפרק מ"ח וז"ל והיבמה הולכ' אחר היבם להתירה א"ר אמי אפי' מטבריא לציפורי ופירש נ"י אע"פי שב"ד של טברי' היה חשוב יותר מב"ד של צפורי ואלו בעלמא אמרינין צדק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה שנאמר וקראו לו זקני עירו ולא זקני עירה עכ"ל ונ"ל דה"ט משום דלא צריך ב"ד ממש רק שיודעין להקרו' כעין דיינים כדע' התו' דהדיוטו' ממש קאמר ועיין בש"ע א"ע סי' קס"ט וא"כ מדברי נ"י עצמו ראיה לדברי התוס' דאין צריך דיינין רק אפי' הדיוטו' ממש דאי כדעת נ"י בשם המפרשים שהביא הש"ע בפי' סדר חליצה דלא קרי להו הדיוטו' אלא משום דלא בעינן סמוכים א"כ ליבעי נמי ב"ד יפה והלא בכל מקום אמרינין צדק צדק תרדף הלך אחר ב"ד יפה וא"כ מ"ש הכא דאזלינין בתר ב"ד שבעירו אלא ודאי דאין צריך ב"ד ולכן אמר קרא וקראו לו זקני עירו ועוד אי בעינין דיינין ממש הא קי"ל דאין ב"ד שקול וקי"ל בפ' מ"ח דחליצה סגי בשני' מזה מוכח כדע' התוספו': אבל אין לפרש דהטעם הוא משום דהתובע צריך לילך אחר הנתבע אפי' ב"ד שבעיר התובע יותר גדול מב"ד שבעיר הנתבע כמ"ש מהרי"ק שורש א' הביאו רמ"ח בח"מ סי' י"ד דזה אינו דהא סיים הכי וז"ל ואלו בעלמא אמרינין צדק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה שנאמר וקראו לו וגו' וקשיא אהי קאי האי צדק צדק תרדוף אי קאי על התובע והנתבע שהם במקום אחד ואחד רוצה לילך לב"ד הגדול והא מדינא אין חילוק בזה בין תובע לנתבע וגם עכשיו לפי המנהג אין כופין לשום אחד מהם לדון חוץ לעירו כמ"ש רמ"א סי' י"ד ואם אינם במקום אחד מאי צריך ללימוד זה דוקראו לו זקני עירו הלא בכל מקום הדין כך שהתובע הלך אחר הנתבע גם אין לומר דמכאן נלמוד לכל תובע שצריך לילך אחר הנתבע מדכתיב וקראו לו זקני עירו דהא לא הביא מהר"יק ראיה מזה רק הטעם הוא כמ"ש מהרי"ק שורש כ"א שלא יהיו רבים נותנין עיניהם בבעלי כיסין להשליכם אל ארץ אחרת ועוד דטעם זה לא שייך גבי יבמה דידוע לכל שהדין עמה וא"כ למה צריכא היא לילך אחריו אלא ע"כ הטעם כמו שכתבתי עיין בפסקי מהר"אי סי' ס"ה

וכתב ב"י בשם נ"י וכן כתבו הב"ח והדריש' ורמ"א בסימן קסו דוקא אם יש שם ב"ד במקום היבם ואם יש ב"ד בעירה ולא בעירו כופין אותו לילך לעירה

כתב בת"ה סי' ר"ך דאפי' אם היבמה באה בימים ואינה רוצה להינשא עוד אפי' הכי כופין אותה לחליצה או צריכא ליתן ליבם כל נכסי המת וכן הוא במרדכי פרק החולץ בשם ראבי"ה וז"ל ובבחרותי ראיתי מרת אורגיאה שהיתה זקנה כשמת בעלה ר' קלונימוס דודתו של הרב ר' מנחם וכו' ועיין בש"ע בסימן קס"ה סעיף ג' משמע דעיקר הכפייה הוא כדי שלא להבריח חלק היבם אבל לא למצוה דאם רצונה ליתן ליבם חלקו ולא תרצה לחלוץ הרשו' בידה וכן משמע ממ"ש הב"י בשם הרמב"ם ותשוב' הר"ן שאם אינה רוצה לחלוץ ולא לייבם הרי זה כדין מורדת וכו' משום דכל כמה דאגידא ביה וכו' וכתב בטור בשם הרמ"בם וב"י בשם ת"ה דאפילו יש לו אשה יש לו טענה זו וכל כמה דאגידא ביה אפי' אתתא דידיה מרגלא ביה קטטא משמע אבל אם עשתה לו פיוס ורצוי כסף שפיר דמי שלא תחלוץ ולא תתייבם אבל בזוהר בפרש' חקת עמוד שמ"ב משמע דמצוה דוקא בחליצה וע"ש ועיין בטור סוף סי' קע"ג

כתב הטור זקנה חולצ' או מתייבמ' ועיין בהגהו' דרישה ובב"ח שם. וטעמא דעקרה וזקנה מתייבמ' פירש נ"י פ"ק דיבמו' דהא כמה עקרו' וזקנו' מצינו שנפקדו וראויים להקים שם לאפוקי איילוני'. וזקן חולץ ולא מייבם מיירי בזקן שתש כחו וכשל שהוא דומיא דסריס דלאו בר ביאה והקמת שם הוא נ"י

א ג כל זמן שלא יפטרנה תהא היבמה ניזוני' מנכסי מיתנ' ומוחזק' בהן וכו' כך מצאתי ביש נוסחאו' וזה ודאי נכון דאם הניח יתר על כתובתה ניזוני' מנכסיו שלא ירש היבם עד אחר שנתן לה חליצה ואז ודאי לא יבא לידי המשכה ואריכו'. ואע"ג דמדינא אין לה מזונו' רק ג' חדשים הראשונים שצריכא להמתין משום הבחנה משא"כ אח"כ דאין ההמתנה בשביל בעלה שהרי אגידה ביבם וגם מן היבם אין לה מזונו' דלא יהא אלא ארוסה כדאיתא בא"ע סי' ק"ס מ"מ ה"מ אם ירצה לייבם אבל אם לא ירצה לייבם רק לחלוץ ורוצה לעכב החליצה תקנו שתהא ניזוני' משל יבם כי הרבה חשו חז"ל לתקנו' עגונו' ומיהו אע"פ שכתוב כך בשטר חליצה אם אין העיכוב ממנו כגון שהחלוץ היה במ"ה קודם שעמד בדין או שצריכא להמתין עד שיגדיל שאז אינם מעכבה ברצון אינה ניזוני' משלו כדאית' בפרק החולץ הביאו בא"ע סימן ק"ס. וכאן איירי אם הוא מעכב ויכול ליתן חליצה אז תקנו שתהא ניזוני' משלו וז"ל הרמב"ם פי"ח מאישו' היה במ"ה כברח ותמה הכ"מ למה לא אמר כלשון הירושלמי הלך למ"ה (ור"ל דאם היה כבר במ"ה קודם שעמד בדין אינו חייב לזונה משא"כ אם הלך למ"ה אחר שעמד בדין הרי הוא כברח וחייב לזונה) וע"ש בכסף משנה ישוב לזה ועוד נראה לי דהרוצה לעשו' על צד היותר טוב יכתוב כל זמן שלא יפטרנה וכו' הברירה ביד היבמה להיו' ניזוני' וכו' או ליתן לה מיד כתובה ונדוניא ותוספ' דאם הוא בדרך הנזכר שהוא אחר ג' חדשים והעיכוב ממנו אז אפשר שגם עכשיו לאחר התקנה חייב מדינא ליתן לה כתובה ונדוניא ובהא אפשר דמודה ר"ת שחייב ליתן לה כתובה מיד כמ"ש רמ"א בשם רד"ך ולא אמר ר"ת דאין נותנין לה עד אחר שתחלוץ היינו קודם כלו' ג' חדשים וזה פשוט לדעתי אם יש לה שטר חליצה והוא לאחר ג' חדשים והעיכב הוא ממנו בזה קיימא לן כפסק מהרד"ך שאז דינה כחליצה וצריך ליתן לה כתובה מיד ואף אם מתה אין לו זכייה בשלה ובזה מתורץ גם כן קושיא ראשונה שהקשיתי בסעיף הקודם ומכל מקום יותר טוב אם כתוב כן בפירוש בשטר חליצה. שוב מצאתי שכתב מהר"א ששון סי' כ"ט שאם כתוב בכתובה התנאי הזה שתגבה כתובתה ונדוניא ותוספ' אפילו אם תהיה זקוקה (ולאו דוקא בכתובה ממש אלא ה"ה שט"ח) או אם כתוב שנשבע לחלוץ שאז אינו רשאי לייבם אע"פ שהיתה ראויה לייבם אז גובה כתובתה ונדוניא ותוספ' תכף ומיד וברוך ה' שכוונתי לדעת הגדול

ב ואם מתה שומרת יבם פסק מהר"י כ"ץ סי' ס"ה והרב מ"ב סי' ק"י דהיבם נוטל כדי כתובה ואם יש מותיר נוטל אבי הבעל או האחין אם האב קיים וכן נראה דפת רמ"א בסי' ק"ס בא"ע אעפ"י