נחלת שבעה מהדורה קמא עב

אחתוני הוא והא אחתוני להו עכ"ל הגמרא ופרש"י דמיירי שמתה מן האירוסין אבל אי מתה מן הנישואין דכ"ע שזכה הבעל ור"ח פירש דמיירי במתה מן הנישואין וטעמא דלא זכה לת"ק אע"פי שהוא לאחר הנישואין משום דאנן סהדי שאין דעת האב ליתן נדוניא זו אלא ע"מ שתהנה בתו ממנה כמו הבעל ולר' נתן לית ליה אומדנא זו וזכה בהן הבעל ומתוך הלכה זו פסק ר"ת בחתן שמתה אשתו והיה אבי הכלה מוחזק בנדוני' ופסק דלא זכה הבעל מכח שמעתין דהכא וכת' המרדכי וז"ל ה"ה אם לא כתב אלא באמירה בעלמא דהן הן הדברים הנקנים באמירה והרב רבינו שמואל בן ר"ב פירש הא דנקט כתב לה משום דבירושלמי משמע דיש חילוק בין נישואין ראשונים לנשואין אחרונים דלא קני אלא בכתיבה משום הכא נקיט מלתא פסיקתא ופרש"י כתב לה מן האירוסין וכו' משמע לפי דבריו דמן הנישואין (ר"ל אם מתה מן הנישואין) הבעל גובה את הכל ור"ת פירוש דמן הנשואין דהך ברייתא קאי אמתניתין דקתני נישאת ותו דאמרינן בתלמוד משום איחתוני והא לא שייך מן האירוסין אלא אקרובי כדלקמן פרק אע"פי אלא ה"פ כתב לה מן הנישואין כגון שלא גבה הבעל שעדיין לא הספיק לגבו' קודם מיתתה לא זכה דאזלינן בתר אמדן דעתה של אביה וק"ל כת"ק דשמעתין דאזלא כראב"ע דאזיל בתר אומדן דעתה כדאמרי' בריש פרק אע"פי וא"ת ע"כ לא קאמר ראב"ע אלא מן האירוסין אבל מן הנישואין קאמר גובה את הכל וי"ל הא דקאמר דמן הנישואין גובה את הכל כגון שגבה כבר והחזיר לו שאז ודאי גובה את הכל אבל אם לא גבה מודה הוא דלא יגבה ופסק ר"ת כן עכ"ל המרדכי ונ"ל דאין החילוק אם כתב לה מן האירוסין או מן הנישואין דבזה אין חילוק רק אידי ואידי כתב לה מן האירו' ולאו דוקא כתב אלא ה"ה האומר ור"ל דברים הנקנין באמירה שמתוך כך עמדו וקדשו אלא שאם נשאת ולא מתה צריך לקיים דבריו דהן הדברים הנקנין באמירה אבל אם מתה אחר הנישואין ואבי הכלה עדיין מוחזק בנכסים אין החתן גובה דאע"פי דהן הן הדברים הנקנין באמירה מ"מ ה"מ אם הבת בחיים ולא אם מתה הבת דאנן סהדי שלא פסק רק ע"מ שתהנה בתו אבל אם החתן מוחזק ר"ל שפסק מן האירוסין בדברים הנקנין באמירה ר"ל שמתוך כך עמדו וקדשו וכשהגיעו הנשואין נתן אבי הכלה להחתן מה שפסק אז קנה החתן מאחר שנהני' פעם אחת ואפי' אם החזיר הכל לאביה ואחר כך מתה בתו אע"פי כן גובה הכל מאחר שכבר זכה בו וברייתא דת"כ ותם לריק כחכם זה המשיא בתו ומתה שאבד בתו ואבד מעותיו אפילו תוך שנתה מתרץ ר"ת דאיירי שהחתן מוחזק ר"ל בשעת הנישואין נתן מה שפסק באירוסין אבל אם עדיין לא נתן האב לא זכה הבעל במה שפסק שלא פסק רק ע"מ שתהנה בתו זהו תוכן דעת ר"ת והעולה מן הגמר' לפי דבריו אבל אין לפרש שכתב סתם ולא היו דברים הנקנים באמירה ר"ל שמתוך כך עמדו וקדשו רק פסק אח"כ או פסק קודם הקדושין אבל לא התנו על זה רק פסק מעצמו דאין זה דברים הנקנין באמירה א"כ אף אם היה קנין לא קנו משום קנין אתן ולמה תלה טעם פלוגתייהו דת"ק ור' נתן בפלוגתא דראב"ע ורבנן ולא תלה טעם פלוגתייהו בקנין אתן הביאו ח"מ בסי' קנ"ז ובכמה דוכתא דמר סבר הת"ק קנין אתן לא מהני ומ"ס ר' נתן קנין אתן מהני ועוד דאף אם הבת בחיי' נמי שייך לאפלוגי בהכי אלא ודאי כדאמרן. דהן הן הדברים הנקנין באמירה ולכן מה שפסק קודם שקדשו ומתוך כך עמדו וקדשו חייב ליתן אלא שעדיין לא הספיק ליתן עד שמתה סובר ר"ת דאפילו מן הנישואין ואפי' כמה שנים אחר הנישואין לא זכה הבעל בנכסים משום שלא נתן רק ע"מ שתהנה בתו (וכמ"ש עוד בסוף הסי' מזה) וברייתא דת"כ דהפוסק מעו' לנדן בתו ומתה בתוך ז' ימי המשתה שאבד בתו ואבד מעותיו איירי שהחתן מוחזק כתירוץ ר"ת אבל אין לחלק ולפרש דהכא בפרק נערה איירי שלא זקפן עליו ולכן לא זכה הבעל בנכסים והתם ברייתא דת"כ איירי שזקפן עליו במלוה וא"כ אבד בתו ואבד מעותיו זה אינו שהרי אם קנו באופן שיתחייב כגון בדברים הנקנים באמירה ע"כ הוצרך נמי אומד' בהדה כדי שתהנה בתו ממנו משא"כ אם זקפן עליו במלוה לא הייתי אומר אומדנא זו מאחר שיוכל להכחיש שאין זה ממון נדן הואיל ולא הוזכר בשטר שבא מחמת נדן אפי' החתומים תחת השטר יודעי' שלא הלוה לו כלום ויודעי' שבא מחמ' הנדן מ"מ יוכל לומר אמת שנתת לי הנדן והחזרתי' לידך וע"כ נתת לי שט"ח של הלואה זה וא"כ היה חיוב גם אם מתה בתו וגם ברייתא דת"כ דהפוסק מעו' לבתו ומתה וכו' לא רצה לתרץ בהכי דמאחר דזקפן עליו במלוה מהיכא תיתא נאמר אומדנ' ואפשר דמתנה יהיב ליה וראיה ממ"ש הטור ח"מ סימן מ' וה"נ ממש דכוותיה. וסברא הוא מאחר שזקפן עליו במלוה מהיכ' תיתא נאמר אומדנ' דבלאו הכי פירוש ר"ת דאומדנ' דחיק והלכה רווחת בישראל דברים שבלב אינם דברים גם לא קי"ל כר"י לענין אונאה דאזיל בתר אומדנ' בפרק הזהב הביאו הטור ח"מ סימן רכ"ז אלא ע"כ צריך לומר סברא נכונה דאומדנ' דהכא יותר טובה משאר אומדנ' משום דאנן סהדי שלא נתן רק כדי שתהנה בתו וראיה דיש חילוק בין אומדנ' לאומדנ' ר"ל בין אומדנ' סתם לאומדנ' דמוכח דכך מחלק הר"ן בפ' האשה שנפלו ובפ' האיש מקדש גבי מברחתא דרב נחמן קרעיה לשטרא ואמר לא שביק אינש נפשיה ויהיב אפי' לברתיה הביאו רמ"א בח"מ סוף סי' רמ"ב והקשה הר"ן מהא דפרק האיש מקדש ההוא גברא דזבין ארעא אדעת' למיסק לארע' דישראל ובעידנ' דזבין לא אמר לסוף לא סליק ופסק רבא דברים שבלב לא הוי דברים ותי' הר"ן דהכא במברחתא אומדנא דמוכח הוא ולאו דברים שבלבו בלבד אלא דברים שבלב כל עולם שהדבר מוכיח שלא נתנה לבתה והיא המו' ברעב (וכ"כ התוס' בפרק האשה שנפלו סוף דף ע"ח) ודמי' להא דבפרק מי שמת במי שהלך בנו למ"ה (הביאו בש"ע ח"מ ריש סי' רמ"ו ובטור שם ובסי' רנ"ב סע"ה ושמע שמת ועמד וכתב לאחרים כל נכסיו ואח"כ בא בנו ואמר התם דלא הוי מתנה דאלו היה יודע שבנו קיים לא היה כותבין משא"כ הכא הרבה מוכרים קרקעותיהם ולא סלקו לא"י עכ"ל ואם כן ש"מ דיש חילוק בין אומדנ' סתם לאומדנ' דמוכח וה"נ אנן סהדי דלא שדי אינש זוזי בכדי ליתן מעותיו לאינש דעלמא אם לא יהנה בתו ממנו. ועוד יש לי ראיה דיש חילוק בין אומדנ' לאומדנ' דאל"כ קשיא הלכתא אהלכתא דהרי"ף והרא"ש כתבו בפרק הזהב דאין הלכה כר' יהודא גבי אונאה דאזיל בתר אומדנא וכך פסק בש"ע ח"מ סימן רכ"ז ובפרק מציאת האשה גבי פרנסה שמין באב פסקו כר' יהודה דאזיל בתר אומדנא דאם השיא בת ראשונה ינתן לשנייה כדרך שנתן לראשונה וכך פסק רמ"א בא"ע סי' קי"ג אלא ודאי גבי פרנסה אומדנא דמוכח הוא מאחר שגילה דעתו וכ"כ הרי"ף בהדיא מה שאין כן גבי אונאה גבי בהמה ס"ת ומרגליות שאדם רוצה לזווגם אין זה מוכח כלל וא"כ ה"נ אומדנא דהכא מוכח דאין זה דבריה שבלבו בלבד רק דברים שבלב כל עולם דאנן סהדי שלא נתן רק ע"מ שתהנה בתו. ותדע שכן הוא שהרי אם בא פעם א' ליד החתן אעפ"י שמתה תכף אחר הנישואין גם ר"ת מודה דקני הבעל. (ר"ל מדינא רק התקנה הוא להחזיר בשנה ראשונה אבל אי לא בא לידו עדיין סובר ר"ת דמן ההלכה לא קני הבעל אפילו לאחר כמה שנים) רק הברייתא דפרק נערה איירי בשלא בא לידו עדיין וברייתא דת"כ שאבד בתו אבד מעותיו איירי שבא לידו וא"כ קשיא למה לא יחזיר הבעל אף אם בא לידו אם מתה בשנה ראשונה אלא ודאי הואיל ונהנית פעם אחת אפילו כל דהו הרי נהנית גם לא נתקיים ותם לריק כחכם שהרי לא היה לריק לגמרי רק נהנית מעט וא"כ אם יזקוף במלוה אנו רואין שגמר ומקנה ולא שייר לנפשיה כלום וא"כ קשיא על הת"ה דכתב דאף אם זקפן עליו במלוה לא מהני ואין החותן צריך לשלם.. ומ"ש הת"ה בסי' שכ"א מדלא תירץ ר"ת ברייתא דת"כ שאבד בתו ואבד מעותיו דמיירי שזקפן עליו במלוה דהוי מתורץ שפיר טפי ממאי שמתרץ שהחתן מוחזק דלשון הברייתא דהפוסק לבתו לא משמע שכבר הגביהו אלא שפסק ועדיין לא גבה עכ"ל אין זה קשיא דהפוסק משמע שפסק בשעת אירוסין ובתוך כך עמדו וקדשו ואח"כ בשעת נישואין נתן המעות ומה שלא תירץ הברייתא דת"כ שזקפן עליו במלוה משום דנקוט חדא מתרי ותלת טעמי. ועוד דהיא היא ואין ה"נ שיוכל לתרץ כן משום דאי זקפן עליו במלוה הוי כחוב דעלמא שלא בא מחמת הנדן וראיה מהא דכתב הטור ח"מ סי' מ' וסימן ס'. ועוד דאי לא מהני אם זקף עליו במלוה לא שבקית חיי לכל חתן הנושא ונותן עם חמיו שאם יתחייב לו החותן בשטר בהלואה ואמר החותן שבא מן הנדן וזקף עליו במלוה אם לא שכתוב שטר בסתם על כל המוציא והמביא ולא הזכיר שם המלוה כלל. ועוד דא"כ