נחלת שבעה מהדורה קמא סו

בל"ש. ומ"ש הב"י בשם הרא"ש דאם לא נשבעה אין יורשיה יכולין לגבו' מכתובת' ונדוניית' כלום הרי שכתב דאפי' מנדוניית' אין גובין כלום היינו אם אינם בעין אבל אם הם בעין גם הרא"ש מודה דגובין בל"ש. ותדע שהרי סיים וכתב טעמא משום שא"א מש"ל ואם הם בעין נוטלתן בל"ס וא"כ גם יורשיה נוטלתן בלא שבוע' ועיין בא"ע סי' פ"ח ונראה דאף אם הם בעין ופיחתו אע"פי שראוין למלאכתן הראשונ' צריכ' לישבע דכל עיקר שאין צריכא לשבע הוא משום שמאח' שהוא בעין לא חיישינין לצררי וא"כ אם הם בעין אלא שפיחתו מכ"ש שצריכא לשבע מאחר שהיא יודע' שאינו שוין כמו שהיו בעת שהכניסה ואע"פי כן צריכא ליטלן בשומא ראשונה ואפי' לזמנינו שאין כותבין שום כלי בפרטו' ואינה צריכ' לקבל רק בשוין עכשיו מ"מ שמא אתפסה צררי על המותיר וא"כ אם היא צריכא לשבע גם יורשיה אין נוטלין בלא שבועה

ואם תפסו יורשי האשה שלא נשבעה אי מהני עיין בתשובת מהר"א ששון סימן כ"ג ואם נתנה מתנה קודם שנשבעה על כתובתה עיין בתשו' מבי"ט חלק ב' סימן קמ"ג

ואם אלמנה נתנה מטלטלי לאביה קודם שנשבע' עיין בש"ת מהרי"ט בחלק ח"מ סי' נ"א ובחלק א"ע סי' מ"ד ובכמ' תשוב' הר"מ מינץ: ואם נתנה פקדון לאחר עיין בטור א"ע וש"ע סי' פ"ו ואם נתנה לאחד פקדון בסת' ולא פירשה אם הוא שלה או של בעלה אך הוא רגלים לדבר שהוא משל בעל צריך להחזיר ליורשי הבעל מהר"מ מינץ סי' כ"ג ועיין עוד שם בסימן נ"ה

ג ושלא הטמינה כתב מהר"מ מינץ אשה חשוב' עשתה הודא' בשבוע' שלא היה לה יותר ממאה זהו' ועתה אחד ז' שנים אפיקו עליה לישנא בישא שנשבע' שקר כי עתה יש לה יותר ממאה זהובים אין ממשו' בההוא קלא ולישנא בישא הוא דאימר מעיסתה קמצה

ד לא בחייו אלמנה שתפסה בחיי בעלה שלא בעדי' ומעצמה הודית לאו גזלנית היא ואינה פסולה לשבועה. שארי' יוסף סימן מ"ב. ואלמנה שלא נשבע' על כתובתה ולא אמרה ראו מה הניח לי בעלי ולקחה מנכסי בעלה והשיאה בת ונתנה לה נדן חשוב והיא רוצה למחול על כתובת' אעפ"י כן מחוייבת לשבע. שם סימן ס"ג

ה ולא אחר מותו אם הניח בעלה פחו' מכדי כתובתה והיא הרויח בממון אין נוטל' כתובתה מן הריוח מהר"מ מינץ סימן צ"ו ומהר"אי בפסקיו סי' ע"ה ומשמע מפשט דבריה' דאפי' הנדוניא אינה גובאת מן השבח ששבחו הנכסים לאחר מיתה ואינו כן דוקא עיקר כתוב' ותוספ' (של עיקר כתובה וה"ה מה שיש לה מתקנו' הנישואין כל אחד כפי מנהג מדינתו אע"פי שלא הכניסה לו כלום) אינה גובאת מן השבח אבל הנדוניא שהכניסה ותוספ' שליש על הנדוניא גובאת מן השבח ובטור סימן צ"ה לא מיירי רק מן הכתובה ולא מן הנדוני' וכן בסי' ק' דכ' הטור אין הכתובה נגבית מדינא דגמר' אלא ממקרקע וכו' היינו דוקא כתובה ולא נדוני' כן כתב הב"י שם בשם ה"ה שנצ"ב נגבין מהשבח שהשביח לוקח אבל לא מן היתומי' כמו החוב וכ"כ ה"ה עוד שם פי"ו מאישו' דדין הנדוניא כדין חוב בעלמא וכן יש לדקדק מלשון הש"ע סי' ק' סעיף ב' וז"ל אין עיקר הכתובה ותוספ' נגבים אלא מן הזיבורי' ואינם נגבי' מהשבח וכו' וקשיא למה דייק ותני עיקר ותוס' ולא נקט נמי נדוני' דהא גם הנדוניא אינה נגבית אלא מהזבורי' דאין לומר דסבר הב"י כהרמב"ם פי"ו מאישו' שכתב הרב המגיד דסובר הרמב"ם דנדוניא נגבי' בבינוני' זה אינו דהא הב"י הביא הא דהרשב"א דאפי' נדוני' נגבי' מהזיבורי' מטעם דאין שייך נעילת דלת גבי אשה דיות' מה שהאיש רוצה לישא וכו' ולא הביא הא דכתב ה"ה הנדוניא נגבית מבינוני' אלא ודאי סובר הב"י דגם הנדוניא נגבית בזבורי' וא"כ למה נקט רק עיקר כתוב' ותוספ' אלא ע"כ משום סיפא נקט לה ואינה גובה מן השבח וכו' אבל נדוניא גובה מן השבח ועיין בתוספ' יום טוב בפרק יש בכור משנה ט'

ומיהו זהו לדינא אבל האידנא דכותבין מכל שפר ארג נכסין גובאת אפי' בעידי' וכך פסק הב"ח הבאתיו לעיל סי' י"ב סעי' ל"ב ריש ד"ה מדאוריי' וסעיף ס' ד"ה ואפי' מן גלימא. וכל זה במקרקעי אבל במטלטלי כל מילי מיטב נינהו וזה פשוט וע"ל סימן י"ב סעיף נ' אבל מ"מ אינה מחוייב' לגבו' חובו' דאין דרך נשים לזלזל בדיני ודייני ומכ"ש לפני דא"ה מהר"ם בר ברוך סימן קכ"ט בדפוס ישן

ו ושלא בזבזה כתב רמ"א בסי' צ"ו בשם מהר"יק אם בעלה אינו בר דעת אין משביעין אות' שלא ביזבז' כלום בלא רשו' בעל' אבל בלשון זה שכתבתי והוא מנוסח מהר"מ יפה שפיר משביעין אותה שלא בזבזה יותר מן הראוי לאשת איש אפילו אם בעלה אינו בר דעת וכ"כ מהרי"ק הביאו רמ"א

ז יותר מן הראוי כתב רמ"א בח"מ סימן רמ"ג אשת שמעון שנתנה מתנה בשעת חליה ונתרצה בעלה ואחר כך רוצה לחזור אם הוא נותנה לעני לא יוכל לחזור בו וכתב מהר"מ מינץ סימן ז' אשה שנדרה ליתן לסיועא נדן בת אחותה אם היא נושאת ונותנת בתוך הבית צריך ג"כ הבעל לשלם נדרה אף שיכול למחות מכאן ולהלאה. גם אין הבעל יכול למחו' לאשתו שתתן לקרוביה דבר נכון לפי עשרה כדרך נשים עשירו' ומיית' ראייה ממשנה פרק המדיר את אשתו שלא תשאיל וכו' יוציא ויתן כתובה מפני שמשיאה ש"ר בשכונתה ונ"ל לפי זה אם משביעין את האלמנה שלא בזבזה יותר מן הראוי אף אם נתנה צדקה לפי עשרה בלא ידיעת הבעל זה הוי נמי בכלל הראוי לאשה ויכולה לישבע על זה ומיהו ה"מ דוקא בחיי בעלה אבל לאחר מיתת בעלה קודם סילוק כתובתה אין לה רשות ליתן אפילו לצדקה דאפילו הב"ד אין כח בידם ליתן ממון יורשים לצדקה בלא רשותן מהר"ם בר ברוך בדפוס ישן סימן קכ"ח ועיין בתשובת ר"י מינץ סי' א'

ח גם השבענוה שאין לה רק כתובה זו זהו מטופס סדר פאדואה וטעמא עיין לעיל סי' י"ג סוף סעיף ה' וסי' י"ד סעיף ד' משני טעמים הנ"ל ראיתי להעתיק נוסח הגאון הנ"ל וכן מצאתיו בב"י סוף סימן צ"ו וכן כל לשון נוסח זה לקטתי מפי ספרים וסופרים דוק ותשכח כי הכל נכון

ט הנחלטנו לה בכתובתה כתב מהרי"ו בסי' קי"ג ובפסקי מהרא"י סי' רל"ב שבמדינות רייניס עד לקובלענצי ובכל מדינות ורנקין בייארין שוואבין לבד רעגינשפורג בכל אותן מקומות נוהגין לכתוב לבתולה מאה זקוקים כסף כותבין בכתובה מאה לטרין דכסף דהיינו מאה זקוקים ולאלמנה כותבין חמשין לטרין דהיינו חמשים זקוקים ומשום הכי הוי כמו מעשה ב"ד כיון דכולם שוות וכו' אבל במדינה זו כיון שכתובות האלמנות אינם שוות פשיטא דלא הוי תנאי ב"ד ובגליל התחתון מקובלענץ והלאה כותבין כתובת בתולה ס' זהובים ואלמנה שלשים זהובים וברעגנשפורג מאה לטרין במשקל הברזל דהיינו מאתים זקוקים כסף ולאלמנה חמשין לטרין בכל אותן מקומות הוי תנאי בית דין כיון דכולם שוות ובכל אותן מדינו' נוהגין שהחתן חותם הכתובה וכשמוצאין שמכירין חתימת החתן סגי וכשאינם מכירין אפי' חחימו' החתן אז צריכא האשה להביא ראיה שבתולה נשאת וכשאין לה עדים צריכא להביא עדי קיום וכן הייתי נוהג באותן מדינות אבל במדינה זו כיון שהחתנים אינם נוהגין לחתום איני משביע שום אלמנה אא"כ יש לה עדי קיום עכ"ל ואם אחר חותם בשביל החתן עיין מ"ש לעיל סי' י"ב סעיף ע"ב ומ"ש מהרי"ו דאין כותבין הנפק אכתובה משום דאי חיישית למיתת העדים חיישי' נמי למיתת הדיינים הוא דחוק דא"כ גם בהנפק דשאר שטרות נמי נימא הכי וא"כ הנפק מאי אהני אלא ע"כ צ"ל משום דכל בי תרי סהדי נינהו ואין כל אחד מכיר חתימות כל שני עדים ולכן צריך הנפק משא"כ חתימו' הדיינין דלאו כל בי תלתא דייני נינהו לענין הנפק כמו שאכתוב לקמן סימן כ"ג וחתימות הדיינין שמקיימין השטר ידועים ובקיאי בשמתייהו וא"כ למה אין כותבין הנפק גם על כתובה ונראה כמ"ש מהרא"י בסי' רכ"ט דרגילות דהנפק לאחר חתימו' השטר זמן רב כשדואגים שימותו עדי חתימה או ילכו להם ואשה היושב' תחת בעלה אף אם תדאג שמא ימותו או ילכו עדי חתימה יראה היא לחזור אחר עדי קיום משום איבה פן יאמר בעלה עיניך נחת במיתה או בגירושין. ובפיהם ופולין נוהגין שאין החתן חותם הכתובה ואע"פי כן נוהגין לגבות כתובה כששטר כתובתה בידה אעפ"י שאינה מקוימת נראה הטעם מפני