נחלת שבעה מהדורה קמא סד

סמכה דעתה שהרי אינו יכול לגרשה בע"כ וכן הא דכתב הטור סי' ק"ד במוחל' כתובת' לבעלה שאסורה לישב תחתיו היינו נמי הטעם מפני שלא סמכה דעתה אבל לדידן דנהוג בינינו חרם ר"ג נמי מותרת לישב תחתיו דהרי אע"פי כן סמכה דעתה שאין רשאי לגרשה בעל כרחה. ועיין בסימן י"ג בדינו כחובה דאירכסא ה' ד"ה וכדו אירכס. ועיין בסי' י"ב ד"ה נדוניא דן סעיף נ"ב

ב מוסיף אני עליהם מעכשיו כתב המרדכי בשם רבינו שמואל בר ברוך וכן הגהות אשר"י פרק מציאת האשה בשמו הביאו מהרי"ק שורש פ"א ובשארית יוסף סי' מ"ה דמה שהוסיף לה לא הוי ריבית כיון שאם היה מגרשה מיד היה צריך להוסיף לה שליש אבל כל אדם שמלוה ברבית לא היה נותן אא"כ ירחיב לו זמן והוי אגר נטר ליה גם התוספ' י"ס הביאו בשם המרדכי' וכת' התי"ט דנ"ל דאינו רבית דהרי לא בא ודאי לכלל גוביינא שהרי אם מתה הוא יורש אותה. ומזה הטעם שכתב המרדכי מוכח נמי דיש חילוק בין תוספת שליש ובין תוספ' שמוסיף דרך חיבה מדעתו כמ"ש לעיל סי' י"ב ד"ה נדוניא דן סעיף נ' שהרי באותו תוס' אינו מחויב ובתוספ' שליש מחוייב ואם כן הא דכתב הטור א"ע סי' צ' לענין נפל הבית עליו ועל אשתו דיורשי הבעל יורשים כתובה ותוספ' היינו נמי התוספ' שמוסיף על עיקר כתובה ולא תוספ' שליש ובהדיא כתב הב"י סי' שבמקום שגובאת נדוניא גובאת גם תוספ' שליש וכ"כ רמ"א בסימן ק' בשם מהרי"ק שבמקום שמוסיפין שליש על הנדוניא יש לו דין צ"ב ולא דין תוספ' וכן נמי לענין שומרת יבם בסימן ק"ס דהיבם נוטל עיקר כתובה ותוספ' ותני נצ"ב היינו נמי התוספ' שמוסיף מדעתו על עיקר כתובה שתם המנה ומאתים אבל התוספ' שליש בכלל נצ"ב הוא ויחלוקו לדעת הש"ע ועוד נ"ל ליתן טעם שאינו ריבית דאית' בירושלמי פרק האשה שנפלו בראשונה היתה מונחת כתובה אצל אביה והיתה קלה בעיניו לגרשה וחזרו והתקינו וכו' עד חזרו והתקינו שיהא אדם נושא ונותן בכתוב' אשתו שמתוך כך שאדם נושא ונותן בכתוב' אשתו הוא מאבדה הוא קשה בעיניו לגרשה עכ"ל וא"כ אם הבעל מחוייב לישא וליתן בה על כרחך לא ישתכר בשל אשתו וצריך ליתן הריוח לאשתו ועל כן נ"ל שלכן תקנו דבר מסויים דהיינו שליש הנדוניא אע"פ שיפסיד או ירויח יותר הם מוחלים זה לזה ואם כן אין כאן איסור ריבית ומזה הטעם עצמו נ"ל שדין התוס' שליש הוא כדין הנדוניא

ג ותוספתא קמייתא ודהשתא שש מאות ר"ט צריך לדקדק איך יש לכתוב אם מוסיף לה יותר משליש מלבר כגון ד"מ שנתנה לו שלש מאות ר"ט או הכניסה חמש מאות ר"ט והוא כותב לה אלף ר"ט דאז לא יוכל לכתוב שמוסיף לה על עיקר כתובה שיש לה כבר מחני המחזקת מאה לטרין דכסף שהם ו' מאו' ריינוס שהוא ד' מאות ר"ס מוסיף עוד עליהם ששה מאות ר"ט (ועד"מ זה בפולין מאתיים זקוקים כסף צרוף העולה לסך פלוני וכו') דבזה לא נדע כמה היה עיקר הנדוניא שהכניסה אם מעט או יותר ממה שכתוב בכתובה תחת החופה גם לא נדע כמה מגיע על תוספ' שליש צרי שנדע כמה הוא התוס' שמחויב להוסיף על מה שהכניסה או כמה הוא התוס' שמוסיף מדעתו ונפקא מיניה לענין עידור בשנת החזרה בשנה ראשונה או בשנייה כמ"ש לעיל סי' ט' בדיני תנאים אחרוני' סעיף ה' ד"ה וכמר פלוני. ועוד נ"מ כמ"ש בסעיף הקודם דבמקו' שגובאת גם הנדוניא גובאות גם תוספת שליש ועוד נ"מ דלענין עיקר כתובה דאם נשא אשה בקפוטקיא וגרשה בא"י נותן לה ממעות א"י שהם קלים וזהו דוקא עיקר כתובה אבל הנדוניא נותן לה כפי הממון שהכניסה וכ"כ ה"ה ריש פי"ו מהלכות אישות ועוד נ"מ לענין אם נגבית מן השבח שהשביחו הנכסים לאחר מיתה עמ"ש לקמן בדין השבעות כתובה סעיף ה' וכן יש נ"מ דבמקום שאבדה כתובתה ותוספ' היינו נמי עיקר כתובה ותוספת אבל נדונייתא שהכניסה לא איבדה וכבר בארתי בסעיף הקודם דדין הוספת שליש כדין הנדוניא ועיין בא"ע בש"ע סי' צ"ו וריש סי' ק"ו ובסימן ע"ה ס"ד ובטור סי' ע"ז ובש"מ סי' קט"ו סעיף ה' וריש סי' סי"ז דבכל אלו יש חילוק בין עיקר ותוספת לנדוניא ודין תוס' שליש כדין הנדוניא וא"כ מתוך נוסח התוס' כתובה לא נדע כמה היא הנדוניא שהכניסה והתוספת שעליו. ונראה דבשביל זה אין לשנות הנוסחא רק שנדע מתוך התוס' כתובה כמה הוא הסך הכל ביחד ומה שהוא נדוניא ותוספת שלוש נוכל ללמוד מתוך התנאים אחרונים גם מטעם זה נכון מנהג אשכנז שכותבין בתנאים אחרונים הכל באריכות ועמ"ש בדין תנאים אחרונים סי' ט' סעיף ה' ד"ה וכמר פלוני

ד וכל צעיפיה כתב הב"ח דהמנהג להוסיף שליש על הנדוניא וכתב דמנהג קראקא הוא דהוספה זו היא חוץ ממלבושים ותכשיטיה בשייכים לגופה וכך כותבין בפירוש ואם לא כתב לה בפירוש חוץ ממלבושים שמין לה מלבושים כפי הדין עכ"ל והיינו ר"ל מלבושים שעשה לה הבעל אבל בגדים שהכניסה בלא שומת נדוניא אפילו ב"ח אין גובה מהן כדאיתא בח"מ סי' צ"ו ואותן נוטלת בראש ועיין בדיני תנאי' אחרו' סי' פ' סעיף י"ח ד"ה טבעת קדושין ובהגה רמ"א סי' ע"ז כתב דהבגדים שהכניסה הכלה אין להם דין צ"ב ואין צ"ב אלא השומא שמכנסת האשה לבעלה וכ"כ רמ"א בהג"ה סי' ס"ו דכל מה שהאשה מכנסת לבעלה הן מעות או בגדים ומקבלין עליו והן באחריותו נקרא נדוניא משא"כ אלו הבגדים של כלה שאין מקבל עליו אחריות ואינן נישומין בנדוניא נוטלתן בראש אם הם בעין ומה שכתוב בכתובה במאני דלבושי ר"ל בגדים שהכניסה בשומת נדוניא וע"ע בהגה בא"ע סי' צ' סעיף י"ד דבגדי האשה ש כניסה לו אין להם דין צ"ב רק נ"מ והיינו נמי הבגדים שלא נישומו בשומת נדוניא וכמו שכותבין בתנאים שיכניס לנדן סך פלוני וילביש את בתו וכו' ומ"ש הש"ע סימן פ"ח ס"ב דאם כוללין הכל ביחד וכותבין הכניסה לו בגדים וכו' שמין אותו כמו ששוין עכשיו היינו אותן בגדים שנישומו בכתובה וא"ב ג' חלוקת בדבר המלבושים שלא נישומו נוחלת בראש ואם נישומו בנדוניית' אם כתב כל כלי בפרוטרוט נוטלתן כשומא ראשונה בין פחתו או הותירו ואם כתב דרך כלל מאני דלבושי סך כך וכך או הבגדים שעשה לה הבעל שמין כמו ששוין עכשיו הארכתי בזה לאפוקי מדעת מהר"מ מינץ סי' צ"ו שכתב שכל בגדיה בין שהכניסה בלא שומא בין שעשה לה הבעל שמין בכתובה דזה אינו ומה שכתב ליישב הטור שכתב שאין המאני דלבושי בכלל צ"ב משום דבימיו לא היו כותבין תוך הכתובה בין בכסף בין בזהב במאני דלבושא רק כתב הכל בסכום א' וכו' ור"ל שלא הוזכר כלל בכתובה מאני דלבושא וכן סיים והביא ראיה מכתובה דאירכסא שסידר הטור שכתב ועוד קבלתי על עצמי נדוניית' שהכניסה לי מבי אבוה סכום כך וכך וכו' לכך לא היו דים בכלל שומת נדוניא אבל עתה דנוהגין לכתוב פרטי בין בכסף וכו' במאני דלבושא סבר נמי הטור דהוי כל מלבושיה בכלל שומה נדוניא וליתא דהא רמ"א בסוף סי' ע"ז הביא הא דהטור שהבגדים שהכניס' אין להם דין צ"ב ואע"פי שעכשיו אין כותבין פרטי. ומ"ש בטור ריש סימן צ"ט אלמנה וכו' שמין כל בגדיה היינו נמי שעשה לה הבעל וכן כתב הדרישה בשם רש"ל ועיין בב"י וכן מוכת בגמרא פרק נערה דיהיב טעמא דכי אקני לה אדעתא למיק' קמיה אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה ואי הבגדים שהכניסה לאו איהו אקני לה

ולענין סבלונות וט"ק עמ"ש לעיל בדין תנאים אחרונים סי' ט' סעיף י"ט ד"ה טבעת קדושין

ה ולהיות וכו' בהג"ה ת"ש ד"ק כתוב שצריך לאחר זמן כתיבת הכתוב' לכתו' יום א' ולא ביו' שנכתבה הכתוב' מטע' שכתוב בה וכען אשכחי' רחמין בעיני ולכך אין לכותבה עד אחר החתונה וכך הוא הנוסח הראשון שכתבתי אמנם נוסח זה השני שבא בהתנצלות שלא כתב התוספת בתוך עיקר הכתובה משום תקנות חכמים שלא לבייש וכו' אין צריך לזה ויכול לכותבה באותו יום עצמו. ובמה"רמ מינץ סימן ק"ט כתב טעם אחר שיש לכותבה אחר החתונה משום שאם כותבין אותה באותו יום אין אנו יודעין הי מנייהו קדי' משום דאין אנו כותבין שעות אך סיים דשיבוש הוא כי מבואר כמה פעמיםכתובה שהוא תוספת שמוסיף לה על כתובתה שיש לה כבר ולכן נראה עיקר כנוסח השני ומיהו אם מוסיף לה לאחר כמה שנים כמו שדרך כמה בני אדם יותר צח לכתוב כען אשכחית רחמין וכו':