נחלת שבעה מהדורה קמא נו

הסודר על ראשיהם ומקצת קהלות מקדשין בב"ה ומוליכין החתן והכלה לב"ה לחופה וא"כ בכל זה ודאי שייך לשון כניסה לחופה וא"כ הא דכתב רמ"א והמנהג פשוט לקרא חופה וכו' ואחר כך מוליכים לביתם וכו' אין ר"ל דההולכה לביתם הוא בשביל חופה רק כדי שיהא לבו גם בה והא דמוליכין אותן תחת היריעה פרוסה הוי שפיר כניסה לחופה ועיין דרישה ופרישה בא"ע סי' ס"א. מוכח נמי מכל זה דשפיר אנו אומדים ע"י חופה וקדושין בויו כי החופה קודמת לקידושין וא"כ החופה שאנו נוהגין בו בזמנינו חופה גמורה היא וקנין מעליא שקונה בה את האשה במציאותה ומעשה ידיה וירושה ולטמאה לה ולהפרת נדריה ואין מי שמפקפק בה זולת בעל העיטור ולענ"ד ראיותיו דחויים כמו שכתבתי גם רמ"א בתשובה סימן קכ"ה דעבד עובדא שעשה חופה בתולה שעה ומחצה בליל שבת ודוחה הירושלמי א"כ ש"מ שחופה זו חופה גמורה היא אלא שאין עושין לכתחלה בשבת משום גזירה שמא יכתוב ואם הך חששא דשמא יכתוב לא שייך האידנא א"כ אין חשש לקנין האשה בשבת וקונה אותה בחופה זו בחיבת חופה ולדבריו אין חילק בין בתולה לאלמנה בדיעבד

יא כתב הטור א"ע סימן ל"ד וז"ל כתב רבינו שמואל הנגיד שאין ב"א צריכא עשרה ורבינו האי כתב שצריכא עשרה ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל עכ"ל וכתב ב"י בשם הרא"ש דילפינין מבועז דעשה ברכת אירוסין בעשר' ולמאי דילפינין ממקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל גם ברכת אירוסין על עסקי מקור בא דאי אפשר לישא בלא ברכה אירוסין ודי בשנים לקדושין וברכה צריכא עשרה עכ"ל הרא"ש בפ"ק דכתובות וב"י בשמו אך קשיא דבגמרא לא למדו מבועז או ממקהלות רק ברכת חתנים בעשרה וכ"כ התוספת שם דברכת אירוסין נלמוד במסכתא כלה מן ויברכו את רבקה ולא משמע מיניה עשר' כלל דאפשר דמזה הטעם פסק בכל בו דברכות אירוסין אין צריך עשרה וברכה חתנים צריך עשרה וצ"ל דבזה הם מחולקים לדעת הכל בו נלמוד ב"א מן ויברכו את רבקה ושם לא הוזכר עשרה כלל ולהרא"ש נלמד גם ב"א מבועז כמו שכתב הרא"ש בפירוש והטור בשמו אך קשה דבין למר ובין למר עכ"פ צריך עשרה לברכת נשואין מהא דכתב בתשו' מיי' סימן י"ח להלכות אישות דאם לא אפשר בעשרה אינו מעכב וז"ל ובשום מקום לא מצינו ברכות מעכבות את המצות וכי ס"ד אם אין במדינה עשרה לא תינשא משום דברכ' חתנים בעשרה ועוד אמרו בהניזקין מעשה בארוס וארוסה וכו' עד בקשה ממך אל תגעי בי שאין לי כתובה ממך אבל משום כלה בלא ברכה לא נמנעה ש"מ דגם לברכת חתנים אין צריך עשרה בדיעבד וכ"כ מהרא"י סימן ק"מ ואע"פי שכתב הב"י דאין זה אלא כמכריח הדבר בעצמו ואין ה"נ אם אין במדינה עשרה שלא תינשא מ"מ הב"ח הקשה על הב"י דאטו הברכות שהם דרבנן יבטלו מצות פרו ורבו דאורייתא לכך נראה דהיכא דאי אפשר בענין אחר פשיטא דמותר לכנוס בלא עשרה כדעת תשובת מיי' ומהרא"י והב"ח ולעד"נ פשוט דגם הב"י מודה בעיקר הדין דבכל התורה אין הברכות מעכבות את המצות אך הב"י חולק על הראיה שהביא תשו' מיי' וכי תעלה על דעתך אם אין במדינה עשרה שלא תנשא וכו' פ"ז כתב הב"י דאין דבריו נראין דמה טענה היא זו דאין ה"נ וכו' ואין זה אלא כמכריח הדבר בעצמו עכ"ל הרי שהב"י אינו חולק רק על הראיה אבל בעיקר הדין מודה ותדע שהרי לא פליג הב"י ולא דחה הראיה שניי' שהביא מארוס וארוסה. אלא ודאי דאינו מעכב בדיעבד כלל וקרא אסמכתא בעלמא הוא כאשר כתבו התוספת וכ"כ הב"ח ונ"ל דאסמכתא זו לאו אסמכתא גמורה היא כי אסמכתא הוא שהוציאו הלימוד מן הפסוק אך שצריך הפסוק לילפותא אחריתא שיותר משמע מיניה או זולת זה איזה מניעה וע"כ אמר קרא אסמכתא בעלמא שחכמים תקנוה אך מצאו לי סמך מן המקרא אע"פי שאינו ראיה גמורה ולפעמים אפילו אסמכתא ליכא רק סימן בעלמא כגון י"ב בדיקות הסכין שסמכו על פסוק ושחטתם בזה ואינו סמך ממקרא כלל רק י"ב בדיקות צריך בלאו הכי אבישרא ואטופדא ואתלת רוחתיה וממילא הם י"ב גם אין ענין רמז בדיקת הסכין בזה הפסוק כלל אך נתנו הפסוק לסימן שלא ישכח שהם י"ב בדיקות כדרך בעל המסורת שנותן פסוק לסימן וכן י"ד אצבעות בשור כמנין בזה. גבהה של מנורה ו"ח טפחים כתבו והתוס' מדכתיב וז"ה מעשה המנורה שהפסוק אינו אלא לסימן בעלמא אבל החיוב אינו נלמד מן הפסוק כלל שוב ראיתי למורי הרב הגדול מה"רר שעפטל זצ"ל בווי עמודים שלו עמור העבודה דף י"ד שכתב ג"כ לנדון דידיה שדרך התלמוד ליתן סימנים אף שאין דומה ואין שייכות זה לזה והביא ראיה מכל הנך סימנים דא"ט תרנגולא דאגמא אסור תרנגולא דאגמא שרי וסימנך עמוני ולא עמונית וכו' ע"כ דבריו והנאני והוא ג"כ קצת ראיה לדברי וה"נ דכוותיה משום דעל הרוב אצל נישואין הם עשרה עם החתן דהחתן מן המנין כדאיתא בסור סימן ס"ב וש"ע סימן ס"א אין מברכין ברכת חתנים אלא בעשרה גדולים ובני חורין וחתן מן המנין. ואבי החתן. ואבי הכלה. וב' שושבינין. והרב המסדר קדושין ושני עדים על הכתובה ושני עדים שיראו נתינות הטבעת כי בלקוטי מהרי"ל הלכות נישואין למהר"מ מינץ כתבו דצריך עדים אחרים להראות בפניהם הטבעת וכתב הטעם להרבות עדים לכבוד חתן וכלה וא"כ ממילא הם עשרה ומאחר שעל הרוב הם עשרה אצל החופה אסמכוה אקרא לסימנא בעלמא ויקח בועז עשרה אנשים או ממקהלות אבל אין עיקר הלימוד מן הפסוק ואינו לחיוב. ואף אם לפעמים אין אב להחתן או להכלה מ"מ דיבר בהוה וא"כ הא דכתבו כל הפוסקים שברכת נישואין צריך עשרה וברכת אירוסין יש בו מחלוקת אם צריך עשרה או לא היינו לכתחלה דלהרא"ש אף ברכת אירוסין צריך עשרה לכתחלה ולדעת הכל בו אפי' לכתחלה אין צריך עשרה לב"א. ומ"ש הב"ח דהכי נקטינין כדעת הרא"ש דברכת אירוסין צריכה עשרה אינו מוכרח דשמא דהא דנקטינין עכשיו דצריך עשרה לא משום ברכת אירוסין הוא רק משום ברכת נישואין משום דעכשיו מקדשין תחת החופה בשעת נישואין וכן כתבתי לעיל לענין כוס לב"א

יב כתב בש"ע א"ע סי' כ"ח השואל חפץ מחבירו והודיעו שרוצה לקדש בו אשה הרי זו מקודשת ואם לאו הרי זו ספק מקודשת וכתב הכל בו דאם אמר לחבירו השאילני טבעתך ואקדש בו אשה וקוצב לו דמים ואומר לו כך וכך הוא שוה ואח"כ מקדש בו האשה ומודיעה כמה הוא שוה א"צ להחזיר הטבעת למשאיל רק נותן לו דמיו אחר שהודיעו שהוא שואל ע"מ לקדש בו את האשה והוא קדשה עכ"ל. לא ידעתי טעמא מאי צריך להודיע לאשה כמה הוא שוה אם נותן דמיו למשאיל דבשלמא מה שמודיע לה שהוא מושאל דינא הכי הוא דשמא ירצה החתן להחזיר הטבעת עצמו ולא דמיו נמצא שקדשה בטבעת שאולה והיא לא ידעה והוי קדושי טעות לכך צריך להודיע לה שהוא מושאל אבל למה צרין להודיע לה כמה הוא שוה ואם מפני שאם ירצה להחזיר הטבעת למשאיל וליתן דמיו לאשה כדי שלא תאמר שהי' שוה יותר ויהיה קדושי טעות אין זה במשמעות לשונו ועוד דאם הודיע לאשה שהיא שאולה מקודשת בהנאת הקישוט אם יש בה שוה פרוטה כדאיתא בת"ה סי' ר"י ואפשר דבא לאשמועינן רבותא דבטבעת זו יש בה אבן וכתב בש"ע סימן ל"א דאם קדשה אפילו באבן סתם צריך שומא לכך צריך לקדש בטבעת שאין בה אבן וכן כתב הכל בו גופיה טעם למה נהגו כל ישראל לקדש בטבעת שאין בו אבן או מרגליות שלא תתן לבה אל המרגליות ותחשוב שהוא שוה דמים יקרים ויהיה הדבר להיפוך ונמצא קידושיה קדושי טעות עכ"ל וא"כ אפשר דכאן איירי הכל בו מטבעת שיש בו אבן ואין בהנאת הקישוט שוה פרוטה וע"כ על כרחך צריך לומר לה כמה היה שוה דאף אם נותן דמיו למשאיל צרין להודיע לה כמה הוא שוה

והא דכתב הכל בו סי' קמ"ג הביאו רמ"א בא"ע סי' ל"ו בשם א"ח דלכן נהגו לומר לעדים בפני האשה טבעת זו שוה פרוטה בטוב כדי להודיע לה שאינה מקדשה רק בפרוסה ונ"מ דאף אם יהיה נחושת לא יהיו קדושי טעות עכ"ל ולפי זה עדיין קשה יקדשה אף בטבעת שיש בה אבן ויאמר לעדים וכו' נראה דמ"מ כל מה דאפשר לתקן עבדינין וראיתי בספר יסוד התשובה דמשום הכי מקדשין לכתחלה בטבעת שאין בה אבן משום דכתיב את בתי נתתי לא"יש ר"ת אב"ן ל"א י"ש

יג ולענין טבעת שאולה כתב אשר"י בפ"ק דכתובות דף פ"ח ע"ד כמה דעות לאסור ומסקנתו דאם אמר לאוהבו שישאילנו לקדש בו את האשה מסתמא גמר ומקנה אותו בכל אופן המועיל לזמן ידוע באופן שבאותו זמן יש בו שוה פרוטה מהנאת הקישוט וצריך להודיע להאשה שהיא שאולה לזמן ידוע עכ"ל. וראיתי למורי הגאון נר"ו שבכל חתונה