נחלת שבעה מהדורה קמא נג

מחודשים

א כתב מהר"מ מינץ סימן ק"ט דחשיב ליה לסעודת סבלונות דידן לסעודת מצוה (היא הסעודה בלילה שלפני הברכה שנותנין סבלונו' באשכנז) בפרק מקום שנהגו ומנ"מ מאן דלא אוכל חוץ לביתו כ"א סעוד' מצוה יכול לאכול בהאי סעודה עכ"ל ועיין בטא"ח סימן תס"ד ונראה לי דה"ה בסעוד' שנוהגין לעשות באשכנז בליל שלפני המילה שמזמנין המוהל והסנדק ושאר קרובי' ואוהבי' נ"ל דג"כ יחשב לסעוד' מצוה ומי שאינו אוכל חוץ לביתו בסעוד' מרעי' יוכל לאכול בסעוד' זו דחשיב ליה סעוד' מצוה. או מי שאינו אוכל בשר בחול או בב' וה' כ"א בסעוד' מצוה יוכל לאכול בהאי סעודה אעפ"י שכתב מהרי"ק שורש קע"ט דסעודה שאוכלין אצל היולד' חייב בסוכה ומפרש שם הטעם משום שאינה סעוד' מצוה מ"מ נ"ל דחילוק יש דאל"כ תקשה דכתב רמ"א בש"ע א"ח סימן תרמ"ב דסעוד' ברית מילה וכן סעודה שאוכלין אצל היולד' חייבין בסוכה וקשיא שהרי שם במהרי"ק לא הזכיר הסעוד' ב"מ כלום ועוד לדבריו דמדמה סעוד' ב"מ לסעודה שאוכלין אצל היולד' לא יהיה לדבריו סעוד' ב"מ סעוד' מצוה כלל. אלא ע"כ צריך לחלק דסעוד' מצוה הוי רק לא הוי סעוד' מצוה של שמחה כמו חתונה דשם יש סעוד' מצוה של שמחה משא"כ ב"מ הוי סעוד' מצוה שאין בה שמחה וכן משמע בי"ד סימן שצ"א בהגהת רמ"א דסעודת ב"מ מקרי סעוד' מצוה אבל אין בה שמחה כמו סעוד' חתן ולכן לא התיר מהרי"ק לאכול חוץ לסוכה רק סעוד' חתן דהוי סעוד' מצוה של שמחה משא"כ סעודה שאוכלין אצל היולדת ולכן שפיר דימה רמ"א סעוד' ברית מילה לסעודה שאוכלין אצל היולד' שמחוייב לאכול בבית אבל מ"מ הוי סעוד' מצוה לענין מי שנדר שלא לאכול כ"א בסעודת מצוה או שלא לאכול בשר וכו' וכ"ש הסנדק והמוהל שמותרים שי"ס שלהם הוא כן נ"ל

כד כתב עוד מהר"מ מינץ צריך החתן לקדש בימין דידיה וגם בימין הכלה ובאצבע הסמוך לאגודל ישים הטבעת ולא באגודל אעפ"י שאין מעבירין על המצות משום. שאין דרך נשים לשאת טבעת על האגודל והוי כמו כלי גבר עכ"ל והנה משה אמת ותורתו אמת אף גם אני אענה חלקי ואפשר שהא והא איתא. אך זה ראיתי בספר יסוד התשובה למה מקדשין האשה באצבע ולא בשאר אצבעות כשאתה מתחיל למנות באגודל מן תורת ה' תמימה וגו' אז יבא בכל פעם השם באצבע עד הנחמדים וגו' ועוד נאמר אצבע אלקים הוא עכ"ל ודרש זה רחוק ונ"ל ליתן טעם ע"פ מ"ש בספר תולדת יצחק ורבינו בחיי בפרשת צו וז"ל וחכמי הטבע כתבו כי כל א' מהאצבעות משרת לחוש מחמשה חושים והיא גודל משרת לקנות הפה והוא שבו חוש הטעם. והשני תוך הנחירים שבו חוש הריח. והשלישי לחוש המישוש למשש בכל חלקי הגוף ולפיכך הוא ארוך מכולן. והרביעי לקנח העין. וה"ה לקנח האוזן והקב"ה ברא באדם ה' חושים ומסר להם חמשה משרתים עכ"ל והנה אף שכתבו שחוש המישוש הוא באצבע שלישי מ"מ אפשר מה שהוא במישוש חלקי הגוף כמו שכתבו בפירוש אבל במה שהוא חוץ לחלקי הגוף כגון להראות דבר באצבע אשר יאמר עליו כי הוא זה מראים הכל באצבע השני וראיה מופתית שבכל דבר שמציירין אות יד כזה $ציור בספר$ ממשיכין ומאריכין האצבע השני ושאר אצבעות מכונסין תוך היד וכן אטבה דספרא והם העצים שמראין בהם התינוקות את האותיות וכן מה שביד החזן בעת קריאת התורה כל האצבעות שוות שהם מכונסין תוך היד זולת זה האצבע הסמוך לאגודל הוא מופשט וארוך להראות בו האותיות וכן כשמראין דבר באצבע מראין בזה האצבע ולכן מקדשין בזה האצבע השני שהוא נראה לעין יותר משאר אצבעות וגם ביד ימין שהיא היד היותר עסקניות בחלקי המישוש בין בגוף בין חוץ לגוף ועל כן אם תשא טבעת קדושין ביד ימין ובזה האצבע יראו הכל שהיא נושאת טבעת קדושין וידעו שהיא מקודשת ולא יקפצו עליה אינשא לקדשה כי בימיהם היו מקדשין בשעת שידוכין וא"כ לפעמים לא ידעי שהיא מקודשת ויקפצו עליה אינשא כסבורים שהיא פנויה ולכן היתה נושאת ט"ק בזה האצבע ואף אם יאמר המכחש שאין חילוק זה נכון רק כל חלקי המישוש בין בגוף בין חוץ לגוף הוא הכל באצבע הג' הארוך מ"מ יהי כן שדברי מתנגד לדברי חכמי הטבע הלא גם בגמרא דכתובות אמרו טעם אחר לבריאת ה' אצבעות זו זרת זו קמיצה וכו' ועוד שהאמת והמופת אין להכחיש

ג עוד כתב שראוי ללמוד לחתן שיאמר הוא לי ואם הוא עם הארץ וצריך להקרות לו מ"מ יאמר המקרא לי בשפה רפה

א ד וכתב עוד להפסיק בקריאח הכתובה בין ברכת אירוסין לברכת נישואין ולכך מברכין ב' פעמים בפה"ג וכן הוא בהגה באשרי פ"ק דכתובות וכ"כ רמ"א בסי' ס"א בשם תו' ואשר"י. וכתב בש"ע סי' ס"א דאפילו אם מקדש בשעת החופה מברכין על שני כוסות. וכתב הב"ח בא"ח סי' קע"ד בשם רבינו יוסף הגדול דבקידוש והבדלה וברכת המזון אף על גב דבית הבליעה פנוי אומרים סברי כדי שלא לחלק בברכות וכמ"ש בהגהות ש"ע שבכל מקום שמברכין על היין משום ברכה היין שבתוך הסעודה א"א ברשות אלא סברי. וכתב דלפי זה אף אם מברכין ברכת אירוסין וברכת נישואין בחופה לפני ב"ה אומרי' סברי מרנן וכתב שכך נהג הוא ע"פ רבותיו שנהגו כך וכל זה דלא כלבוש שכתב ג' חלוקות בדבר בהתחלה כגון קידוש שעדיין בית הבליעה פנוי יאמר ברשות ולא סברי ובתוך המזון שאין בית הבליעה פנוי יאמר סברי וברשות בעל כוס של ברכות המזון יאמר סברי ולא ברשות וכתב עוד וז"ל דלמה לא נא' אחר שאמר להם סברי רבותי כלומר פנו בית בליעתכם והם עושין כן מפנין בית בליעתם ונוטים אזנם לשמוע הברכה למה לא יטול רשות עכ"ל ולי נראה דל"ק מידי דודאי לפי פירוש הלבוש ז"ל סברי כלומר פנו בית בליעתכם היה קשה מי נתן לו רשות ואדרבה היה נראה כאלו מצוה אותם על כך אבל רמ"א ז"ל דקדק וכתב סברי סוברי' אתם לצאת בברכה זו באותו פעם קודם שיתחיל לברך יכולים לפנות בית בליעתם וגם הוא לשון נטילת רשות ששואל אותם אם רוצים לצאת בברכה זו ואם לא יתנו לו רשות לא יברך וע"כ פשיטא דסגי בכל מקום בסברי לחוד שהוא לשון כולל וגם הלשון סברי נוטה יותר ופירש רמ"א ז"ל מלפירוש הלבוש ז"ל גם דעת רבינו יוסף הגדול כך והב"ח ורבותיו אף הם מחולקים בטעמם ע"ש מ"מ לענין הדין הם שוים ולפי זה אפשר דגם רמ"א מודה דצריך לברך תחת החופה סברי מ"מ לא ראיתי ולא שמעתי נוהגין כן בכל מקום בפיהם ופולין איסטרייך ומערהרין (גם בשאר דוכתי שזכרתי מנהג פולין אין כוונתי על פולין לבד רק מכללם אלו מדינות שזכרתי מלבד ארץ אשכנז) זולת באשכנז ואפשר הטעם משום שבעו"ה בארץ אשכנז אנחנו מועטים מפוזרים אחד לאחד בית ישראל בעיירות ובכפרים. ואין להם מורים. והקטן לאלף רוצה להיות אביר שבאבירים. וע"כ לפחות צריך המסדר קדושין להתרה מרב המדינה וע"כ אפשר שמזה נתפשט המנהג ליטול רשות אפילו בקהלה הרב עצמו ומאחר שצריך לנטילת רשות יאמר סברי ולא ברשות כדעת רמ"א משום לא פלוג אי נמי שהוא לשון כולל כמו שכתבתי לדעת רמ"א אבל בפולין הרב בכל קהלה עצמו מסדר קדושין ומתחלה נתמנה על כך אין צריך לנטילות רשות על כן גם סברי אין צריך לומר דאם היה אומר סברי היה נוטל רשות והוא אין צריך לנטילות רשות. ומה שנהג הב"ח ע"פ רבותיו לומר סברי נ"ל משום שרבו היה הרב הגדול מהר"ר הירש שור ז"ל שהיה תלמיד רמ"א ז"ל ורבו של הב"ח ז"ל וכמדומה לי שהיה מבני אשכנז כי כמדומה לי שהוא מהר"ד הירש עלזוש. שזכר בתשובת רמ"א כמה פעמים וע"כ נהג הוא ז"ל כמנהג מדינתו ואחריו נהג הגאון הב"ח ז"ל תלמידו

ב ועל כן נראה לי באותן מקומות שנוהגין לברך סברי בשעת החופה דאף אם אחד מברך ברכת אירוסין ונשואין צריך המברך לומר סברי לברכ' נישואין אף אם כבר אמר סברי לברכת אירוסין דמצוה אחריתי הוא זו וכ"ש הוא שהרי ברכ' אירוסין אין צריך כוס רק שהעם נהגו כך אבל לא מדינא כמו שכתב הטור בסי' ס"ב דאם אין יין ויש שס שכר אין צריך לברך על שכר ועיין דרישה סי' ל"ד וסי' ס"ב משא"כ ברכ' נישואין דלא סגי בלא כוס ואם אין שם יין צריך לברך על שכר וא"ב מכ"ש דצריך לחזור וליטול רשות

ג אבל לסברת מהר"י הגדול שהביא הב"ח ז"ל הסברה הוא להיפוך שכתב מסברין על היין ומרשין על הפת וכתב הטעם דלחם ובשר אם