נחלת שבעה מהדורה קמא נ

גדולות כמ"ש בד"ה מאתים זקוקים שהכתו' היא ביש מקומות ג' מאות או ד' מאות זהובי' פולניש ולכל היותר במדינות ליטא ת"ק זהובים פולניש ועל הרוב אפילו הבינונים נותנים נדוניא יותר גדולות מן ג' ד' מאות זהובי' וא"כ אינה נכללת הנדוניא בתוך עיקר כתובת' וע"כ צריך לכתוב בפירוש נדוניא דן ובזה צדקו שני המנהגי' אשכנז ופולין ואיש על מקומו יבא לשלום

ג ומיהו צ"ע באשכנז בכתובו' עשירו' שמכניסין הרבה לנדוני' יותר משש מאות רייניש ואז לא נכללת הנדוניא בתוך עיקר כתובה היה ראוי שיכתבו נדוניא דן ומדלא נכתב נדוניא דן הרי בשום פנים אינה נכללת הנדוניא בתוך הכתובה לא בכתיב' הכתובה ולא בסך הנדוניא שהרי הנדוניא יתר על כתובתה שהיא מתקנו' הנישואין שהיא ו' מאות רייניש והנדוניא היא ד"מ אלף ר"ס וא"כ אפשר דניתן לגבות מחיים כדעת העיטור וע"כ היה ראוי לכתוב נדוניא דן או שמא אזלינן בתר רוב כתובות וצ"ע

ד ועוד נ"ל טעם שלישי לשני המנהגים דכתב הפור בשם הרמב"ם [ריש פי"ו מהלכות אישות דאין נקרא כתובה אלא עיקר כתובה שהיא מנה ומאתים עם התוספת בלבד ומה שהאשה מכנסת לבעלה בין קרקע בין מטלטלין בין עבדים אף על פי שהן נכתבין בשטר אין נקראים כתובה אלא נדוניא עכ"ל ואף על פי שכתב רמ"א בהג"ה א"ע סימן ק' בשם מהרי"ק דבמקום שמוסיפין שליש על מה שנותנין לו יש לו דין צ"ב ולא תוספת אין זה סתירה לדברי הרמב"ם דהרמב"ם מיירי מאותו תוספת שמוסיף לה מדעתו על עיקר כתובתה דרך חיבה אף אם הכניסה ערטילאי ולאות' תוספת יש לו דין עיקר כתובה. גם אין לה שיעור דאם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף ומהרי"ק איירי מתוס' שליש על הנדוניא שהיא חובה מדין המשנה וכתב ב"י בסימן ס"ו דבעיר חדשה שאין מנהג הולכין אחר דין השנוי במשנה וכך מבואר בהדיא במהרי"ק שירש פ"א נמצא דאותו תוספת שליש יש לו דין צ"ב ואפשר שלזה כיון גם הטור בסימן ס"ו שכתב וז"ל יש דברים שדינו בהם כדין עיקר הכתובה ויש דברים שהוא חלק בהם מדין עיקר הכתובה כאשר יתבאר לקמן בעז"הי עכ"ל אפשר שכיון לזה דיש חילוק בין תוספ' שליש לבין תוספת שמוסיף על עיקר כתובה. וא"כ אם נכתוב בכתובה ואחריות שטר כתובת' דא ותוספת' דא קבלית עלי ועל ירתי בתראי וכו' ולא כתוב נדוניא דן ה"א על עיקר הכתובה ותוספת שלה הוא משעבד אחריות נכסים אבל על הנדוניא עם התוספת שליש השייך לנדוניא לא שיעבד נכסיו לכן כותבין בפולין כתובתא דא נדוניא דין ותוספתא א דא להורות שהשיעבוד נכסים קאי גם על הנדוניא ועוד תקנו בזה דאלו כתוב ותוספתא דא אחר כתובתא דא הייתי אומר דכל תוספת זה הוא תו' על הכתיבה ועל זה שיעבד נכסיו אבל על תוספת שליש לא קאי השיעבוד על כן כותבין בפולין גם נדוניא דן ואחר כך ותוספתא דא להורות שתוספת' דא הוא תוספת' על הנדוניא ועל הכתיבה וקאי על שניהם וגם השיעבוד נכסים קאי על שניהם

ה ומה שבאשכנז אין כותבין אפשר משום דסתם כתובות בינונית נכלל הנדוניא והתוספת שליש בתוך עיקר כתוב' שהיא ו' מאות רייניש ממילא קאי השעבוד נכסים על הנדוניא גם כן ועל התוספת ועל העיקר שכלול הכל בתוך ו' מאות רייניש ובכתובות גדולות שמכנסת יותר מן ת"ר זהובי' רייניש כותבין תוס' כתובה בפני עצמ' ובאותה תוספת נכתב אחריות נכסים ומיהו אעפ"י שבפולין על הרוב צריכין תוס' כתובה מ"מ כותבין בכתובה נדוניא דן שיהא האחריות נכסים קאי גם על הנדוניא ואין סומכין על מה שנכתב אחריות נכסי' בתוס' כת בה דהא דאמרינין מספר כתובתה נלמוד היינו מכתוב' גופה אבל באשכנז על הרוב נכלל הנדוניא בתך הכתוב' ולפעמי' בכתובו' גדולו' הואיל ואי אפשר בע"א סומכין על אחריו' נכסי' שכתוב בתוך התוספת. אבל לפירוש השני שכתבתי דנ"מ אם ניתן לגבות מחיים אינו מחוקי במה שכותב תוס' כתובה וע"ל סימן זה סעיף ס"ב

נג קבלית נ"ל לכתוב חד יוד בין למד לתיו וטעמא עיין בסעיף ס"ו ד"ה דנהגין וכ"ש שלא יכחוב קבילית בב' יודין גם כי הוא תרגום של קבלת

נד שפר כתבתי לעיל בסמוך סוף ד"ה כסף צרוף למה כותבי' כך וע"ש

נה ארג ז"ל הרמב"ן בפרש' אמור פירוש אתרוג חמדה כדמתרגמינן ונחמד למראה דמרגג למיחזי לא תחמוד לא תירוג ואמרין מכל שפר ארג נכסין עכ"ל

נו וקנינין בחד יוד בין כל נון

נז ודעתיד אנא למקני דאף ע"ג דאין אדם מקנה דשב"ל יכול לשעבד דבר שלא בא לעולם כדאיתא בהגהות רמ"א בח"מ סימן רמ"ט ואע"ג דכתב דיש חולקים מיהו פסק הרב בתשובה כדעה קמיית' וכ"ש אם הוא מחייב עצמו בכך כדאית' בח"מ סי' מ' וע"ע שם סימן ס' וע"ע בח"מ סי' קי"א וקי"ב: ץ

נח דאית להון אחריות כתב הסמ"ע בסי' ס' ע"ש הערוך אחריו' פי' נכסי קרקע כמ"ש ואחריתך תאכל אש ושפר ארעך תתוקד בנורא. אין אנו אחראין לרמאין ועיין מ"ש עליו הסמ"ע א נט

א נט ודלית להון אחריות אלו מטלטלין ועיין בסמ"ע סימן ס' הנ"ל וכתב בש"ע א"ע סימן ק' וז"ל ועכשיו נוהגין לכתוב בכל הכתובות מקרקע ומטלטלי מטלטלי אגב מקרקע דקנאי וראקני ומ"מ לא נהגו לגבות ממטלטלי שמכר וכו' מפני תקנות השוק עכ"ל וצ"ע מאין הוצא הב"י דין זה שאינה טורפת ממטלטלי שמכר דבטור שם שכתב שאינה גובאת ממטלטלי שמכר לא הוזכר ממטלטלי אג"ק כלום ועוד דהב"י עצמו כתב שם וז"ל וכתב הרב המגיד מדברי רבינו נראה שאע"פי שלא כתב לה מטלטלי אגב מקרקע רק מקרקע ומטלטלי גובה היא מן הדין מן היורשים אפי' מטלטלין וכ"כ הרשב"א בסוף כתובות ואם כתב לה מטלטלי אגב מקרקעי אפילו מן הלקוחות גובה ממטלטלי כמבואר פי"ח מהלכות מלוה עכ"ל ואין לחלק ולומר דהרמב"ם שכתב כן היינו לדינא אבל כבר נהגו בענין ב"ח אע"ג שכתב אגב מקרקע דאין גובין ממטלטלי שמכר וה"ה בכתובה אין זה במשמע דברי הרמב"ם דמתחלה כתב אע"ג שלא כתב לה מטלטלי אג"ק רק מקרקע ומטלטלי גובה מן הדין וכ' ואח"כ במטלטלי אגב מקרקע שגובה אפי' מן הלקוחות לא כתב מן הדין משמע דבכל ענין גובה ממטלטלי שמכר. וטעמא נ"ל דיש חילוק דבשלמא גבי ב"ח שייך תקנו' השוק נגד הלוקח דלא ידע הלוקח שהמוכר הוא חייב לאחרים ושיעבד לו המטלטלי מה שאין כן לגבי כתובת אשה לא שייך תקנות השוק דהרי ידע הלוקח שיש לו עליו חוב כתובת אשה ובכל כתובה נהיגי לכתוב מטלטלי אג"ק ע"כ לא שייך תקנות השוק וע"כ הא דכתב הב"י ועכשיו נהגו לכתוב בכל הכתובו' וכו' ומ"מ לא נהגו לגבות וכו' למד כן מבעל חב דבח"מ סי' ס' וקי"ג ואינו. גם רמ"א שכתב בא"ע סימן ק"ב דיש אומרים דאין כ תבין אגב בכתובה כן נוהגין ומיהו אם כתב בזמן הזה אין לחוש וכמו שנתבא' לעיל ובסי' ק' עכ"ל גם רמ"א ז"ל הלך בזה אחר הב"י ולפי מה שכתבתי קפידא טובא איכא בכתובה גם בזמן הזה שלא לכתוב אגב בכתובה. ועוד נ"ל דאף אם ב"ח וכתונת אשה שוין בזה לענין תקנות השוק מ"מ יש טעם אחר שלא לכתוב אגב בכתובה דכתב מהרי"ו סי' ע"ח דהבעל אינו רשאי לפרוע לב"ח שלו נדוניי' האשה שהיא בעין והביא ראיה ממיימוני פי"ז דאישות דאלמנה גביא נדונייתה בלא שבועה הביאו הב"י בסי' צ"ו וכתב בטור ובש"ע סי צ' דאין האיש רשאי למכור מטלטלי של נצ"ב אף על פי שהבעל יש לו נכסי' כנגד נדוניא וכ"ש שאין הב"ח יכול לטלן בחובו ועיין בח"מ סי' צ"ז וקשיא לי אם אין הבעל רשאי למכור א"כ למה צריך להוסיף שליש על נדונייתה שהכניסה דכל עיקר נתקן להוסיף שליש על נדונייתה משום שיכול להשתכר בממונה כל כך ונראה לי דיש חילוק אם הכניסה ממון או מטלטלין כסף וזהב וכדומה שאינו עומד למכור אין רשאי למכור משום שני טעמם או משום שבח בית אביה או משם ם שאם הם בעין נוטלתן בלא שבועה וע"ז באמת אינו מוסיף שליש רק פוחת חמש מאחר שאינו עומר למכור ועמ"ש לעיל סעיף נ"ב ד"ה נדוניא דן וחילוק זה הוא ברור ואמת והא ראיה עוד דאם הכניסה לו מעות מזומנים אע"פ שהוא בעין אינה גובה בל"ש משום דניתן להוצאה ושמא אין זה אותו ממון דאין סימן למטבע אלא ש"מ דיש