נחלת שבעה מהדורה קמא מח

שבמדינות ורנקן הזהוב הוא חלק חמשי' יותר מזהוב רייניש מ"מ אין כתובות בתולה שש מאות זהו' פרענקיש רק ו' מאות זהו' רייניש וזה ברור

ומה שכותבין כתובה גדולה כל כך אע"פ שמאתים שתקנו לה חכמים אינה עכשיו רק שמנים זהובים פולניש דהיינו נ"ג לוט ושליש כסף נקי מ"מ נהגו לכתוב כחובה של ד' מאות כב"ד של כהנים בפ"ק דכתובות ואתמר עלה אמר רב יהודא אמר שמואל לא ב"ד של כהנים בלבד אמרו אלא אפי' משפחה המיוחסת בישראל אם רצו לעשות כדרך שהכהנים עושים עושים. הביאו הב"י סי' ס"ו וע"כ אנו מחזיקים עצמינו כמיוחסים טפי ולכן נהגו ג"כ בד' מאות זוז אך חילוק יש בזוזים כל א' כפי המטבע שבמדינתו כמ"ש בסמוך בדיבור מאתים זקוקים ובסי' י"ז בדין השבעות כתו' סעיף ט'

מח מאה לטרין כתבו התוספ' ואשרי ריש פ' אף על פי מה שנהגו כ שהחתן כותב מאה לטרין אע"פ שאין לו שוה פרוטה וכו' דכיון דמשעבד גופו לזה החוב מעתה ולכשיהיה לו נכסים חל שעבודיה מעתה ואין זה קנין דברים בעלמא וכו' וי"מ דכיון דכותב סתמא שיהיו כל נכסיו אחראין למה שנתחייב הרי הודה שיש לו נכסים והודאת בע"ד כמאה עדים דמי ומטעם זה כותבין בהרשאה שמקנה לו ד' אמות קרקע בחצירו והא שרי בפרק הזהב בשם יש אומרים כתב דכל אדם יש לו ד' אמות קרקע לקבורה או בארץ ישראל ודחה טעמים אלו וכתב הטעם דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי ובכל בו סי' קכ"ח כתב דדבר זה טעות דמצינו המוכר קברו ומעמדו אינו מכור וחוזר לבני המשפחה הביאו בש"ע ח"מ סי' רי"ז והסכים לטעם מפני שיש לכל אחד מישראל ד' אמות קרקע בא"י אף על פי שהחזיקו בה גוים דקרקע אינה נגזלת עכ"ל ולי נראה דגם טעם ראשון של ד' אמות קרקע לקבורה נכון דהרא"ש לדעת היש אומרים כתב טעם זה לפי זמנינו שאין קוברין משפחות משפחות כמו שהיה בימיהם וא"כ אין בני משפחתו יכולין למחות וכמו שכתב רמ"א בח"מ סי' קע"ה

מט מאתים זקוקים וכו' כך כותבין בפולין ועיין בבית חדש בא"ע ובדרישה סי' ס"ו דמנהג גליל פוזנא כותבין מאתים זקוקים כסף צרוף וחושבין כל זקוק למנין מעות שכל זקוק הוא מ"ח גררשין פולניש ובמדינות פולין קטן כל זקוק לזהוב רייניש שהם ב' זהובים פולניש: ובמדינות ליטא נחשב כל זקוק לשאק ליטוויש והו' א' זהוב פרענקי' שהם ב' זהובים וחצי פולניש

ב וכ"כ הדרישה דיש בכתובה ג' לשונות הא' ויהיבנא ליכי כסף זוזי מאתן וכו' שהוא העיקר כתובה. והב' ודן נדוניא דהנעלת ליה וכו' והג' וצבי ר"פ והוסיף לה מן דיליה וכו' ירצה ליתן פעם על כל אחד ולפי דרכו אין עיקר הכתובה נכלל בתקנות הנישואין דכתב למנהג גליל פוזנא שכל זקוק מ"ח צלמר עולה מאתים זקוקים לסך ג' מאות ועשרים זהובים פולניש ורייניש (מזה מוכח נמי שסובר שהיו הזהובים רייניש כמו פולניש) והכתובה דאורייתא היא שמנים זהובים כמ"ש רמ"א בסי' ס"ו דלמ"ד כתיבה בתולה דרבנן עשרה זהובים נמצא כמא דאורייתא ח פעמים יותר דהיינו שמנים זהובים ויהיה הכל ביחד ר תפנת זוהבים פוושם בכושא שמגבין ת"ק זהובים פולניש משום דאי' בתוספות דף המביא בא"י וגירשה בקפוטקיא נותן לה ממעות קפוטקיא (שהם כבדים משל א"י) והביאו ראיה מהירושלמי דנותן לה אא אא באותה מדינה ואם כן במדינות שליכא שהמטבע היוצאת אאכבולה וטובה מבמדינות פולין נמצא זקוק שהוא מ"ח גדולים כם האמנה לים ליטוויש וע"כ ת"ק זהובים פולניש הם ת' זהובים אא עכ"ל (והיינו כמו במדינה זו ובמדינות פרנקן ד' תא פד כמן במדינות קיסר יר"ה וכן בכל זהוב ט"ו פץ כמו במדה הקיסר יר"ה אך המטבע של מדינות ורנקן הוא חומש יותר אבד נח הה סר באופן שד' צכמר ורענקיש הוא ה' צלמר קיסרש כן מח מטבע סווש נגד פולניש) וכתב עוד דסך הכל מאתים זקוקים נכלל בו הנדוניא והתוס' אבל לא המאתן דעיקר כתובה וקשיא דמביא ראיה מהא דכתבו התוס' ומשם אין ראיה כלל דהתוס' לא כתבו כן רק אליבא דרשב"ג ורשב"ג לטעמיה אזיל דסבר כתובה דאורי' ולכן פסק דאם נשא אשה בא"י וגירשה בקפוטקי' דנותן לה ממעות קפוטקי' אבל רבנן דסברי כתובה דרבנן לכן מקולי כתובה שנו כאן דאם במקום השיעבוד המעות קלים ממקום הגירושין נותן לה כפי מקום שנשתעבד ואם במקום הגירושין יותר קלים נותן לה כפי מקום הגירושין כדאיתא במשנה סוף פרק בתרא דכתובות וידוע דאנן קי"ל כתובה דרבנן ואף למה שהוכחתי דבין למר ובין למר כתובה דאורייתא מ"מ קי"ל שיעור כתובה דרבנן וא"כ אין יכול להביא ראיה מרשב"ג. ועוד קשה דקאמר דעיקר הכתובה המאתי' שתקנו חכמים דהיינו השמנים זהובים פולניש אינו נכלל בסך הכל מאתים זקוקים כסף צרוף הוא במקו"מו נסתר ר"ל באותן מקומות שמחשבין הזקוק למ"ח גדולי' דהיינו מ"ח צלמר אינם מגבין השמנים זהובים רק ג' מאות ועשרים זהובים ועוד דבמדינות פולין קטן דמחשבין הזקוק לשני זהובים פולניש שהוא א' זהוב רייניש אם כן מאתים זקוקים הם ת' זהובים פולניש אינם מגבין רק אלו ד' מאות זהובים ולא אלו השמנים זהובים גם באשכנז שכותבין כתובת בתולה ד' מאות ריינש טאליר ואם אין העיקר כתובה בכלל מאה לטרין דכסף היה עוד יותר על ד' מאות ר"ם אותן שמנים זהובים. ועוד בתוספת פרק חזקת הבתים דף מ"ט ע"ב כתבו גם כן ג' חלוקות אלו שיש בכתובה הראשון מנה ומאתים השני דהנעלת ליה השלישית וצבי והוסיף לה מדיליה ש"מ שגם בימיהם היו כותבין כך ואין ספק שלא כיוונו באותו הדור על חלוקי המטבעות שכתב הדרישה ואע"ג דכתב ב"י בסי' ס"ו בשם הריב"ש וז"ל דבר ברור שאין עיקר כתובה שהוא מנה ומאתים בכלל התוספת אלא א"כ כלל התוספת עם עיקר הכתובה כגון שכתב ויהיבנא ליכי מהר בתוליכי אלף שאז כלל עיקר הכתובה עם התוספת וכו' וא"כ לדידן שאין כותבין רק ויהיבנא ליכי מהר בתוליכי מאתן וצבי והוסיף וכו' משמע כפירוש הדרישה מ"מ מאחר שאין המאתן רק שמנים זהובים פו' ולא כתב התוספת אצל הכסף זוזי מאתן רק כתב התוספת אצל ודין נדוניא משמע שהוא מוסיף על הנדוניא ולא על עיקר הכתובה ומדינא אין צריך להוסיף על הנדוניא רק שליש והוא כותב תוספת כל כך כמו הנדוניא וצבי והוסיף לה מדיליה וכו' אלא ודאי המאתן הם בכלל וכ"כ הב"ח בהדיא וז"ל ובמקצת מקומות עושין שני מאות זקוקים כסף צרוף ב' מאות זה ובים וכו' ובכלל זה גם השני מאות זקוקים שכתב לה עכ"ל וכ"כ הב"ח עוד בקונ' אחרון

ג ונראה לי דלהכי עושה שלש חלוקות מטעם שאכתוב בסמוך ד"ה נדוניא דן סעיף נ"ב דמתחלה כותב עיקר כתוב' להורות דאעפ"י שלא הכניסה לו כלו' יש לה כתובה מאתים ואח"כ כותב ודין נדונ' דהנעלת ליה מפני כבוד חתן וכלה להראות שהיא הכניסה לו נדוניא שלא יהו סבורים שהכניסה ערטילאי וזה היה ביוש לכלה ואח"כ כותב וצבי ר"פ והוסיף לה מדיליה חמשין לטרין או בפולין מאה זקוקי' בזה נכללו שני התוספת תוספת שליש על הנדוניא ותוספת על עיקר הכתובה כי שני תוספת יש כמ"ש בסעיף נ"ב ס"ק ד' ועל העיקר יכול להוסיף כמו שירצה ועל הנדוניא צריך להוסיף שליש וא"כ אם הנדוניא חמשין לטרין או מאה זקוקים ע"כ הא דכתב אח"כ וצבי ר"פ והוסיף לה מדיליה חמישין לטרין ע"כ אינו בשביל הנדוניא לבד רק גם תוספת על העיקר כתובה ולהורות שמחמת חיבה בא להוסיף דאלו המאתים הוא מוכרח מכח תקנות חכמים ותוספ' שליש על הנדוניא הוא מדין המשנה וא"כ בכל זה אין אנו רואין שום חיבה ומוכרח במעשיו הוא ע"כ כותבין וצבי ר"פ והוסיף לה מדיליה חמשין לטרין או מאה זקוקים שבתוספת כזה לא היה מחוייב אלא ודאי מחמת חיבה עשה ולכן מחלק לשלש חלוקות הללו

ד ועוד הרבה חילוקים יש בין עיקר כתובה לנדוניא וע"כ עושה חלוקה אחרת להורות שדין עיקר כתובה חלוק מדין הנדוניא ואע"פי שכתבתי בסעיף נ"ב ד"ה נדוניא דן שמספר כתובתה נלמוד