נחלת שבעה מהדורה קמא מז

וע' בהגהת רמ"ח בא"ע סי' קי"ח ואם יהא נכתב בכתובה דהנעלת לה מבי אביה היה משמע שהוא נתן הנדוניא ואז היה צריך להחזיר דבתר טעם התקנה אזלינן וע"ל סי' פ' סעיף י"ד ט"ו וגם מבני נשא אין לכתוב דהא יש לה אב ע"כ יש לכתוב בסתם וליכא למיחש שיאמרו עליה שהיא שתוקית או אסופית משום דכתב סתם שהרי הוזכרה אחר שם אביה וע"כ יבינו דכתב אח"כ סתם דהנעלת ליה משום שהיא עצמה הכניסה הנדוניא ולפ"ז גם באלמנה אם אביה נותן הנדוניא יש לכתוב גם באלמנה מבי אביה נ"ל

ופירוש דבי נשא בגמרא פרק במה מדליקין דב נשא דרב שיזבא פי' רש"י אביו ואיכא דאמרי חמוה וכאן לא נוכל לומר חמוה דודאי היא לא תכניס נדן משל חמיה וצ"ל דבי נשא אבוה וקשיא א"כ מה הפרש יש בין מבי אבוה לבי נשא ושמעתי שהוא מלשון כי נשני אלהים את בית אבי וא"כ צריך לכתוב נשי יו"ד בסוף והנו"ן של נשצי הוא לקוצר לשון של תיבה אחרת ר"ל נשי אותי אלהים את בית אבי כמו בני יצאוני יצאו ממני והיו"ד של נשני שרשית בתיבה כמו צור ילדך תשי ופי' רש"י והתרגום שהוא ל' שכחה וא"כ גם כאן צריך לכתוב מבי נשא ביו"ד ומצאתי לו עוד חבר במקרא נשיתי טובה ג"כ היו"ד שרשית בתיבה וא"כ נוכל לומר שזה שכתב רש"י מבי נשא אבוה אינו מפרש המלה של נשא שפירוש נשא אבוה רק הענין שקאי על בית אביו ואמר נשי שהוא ל' שכחה מאחר שנשכח ממנו כמת מלב ובפרק מי שהחשיך גרס נשיה ואז ודאי נוכל לפרשו בל' שכחה אך קשה דשם היה אביו חי וז"ל הגמ' פרק מי שהחשיך דף קנ"ו לוי בריה דרב הונא בר חייא אשכחי' לגבלא דביה נשיא דקא גביל וספי ליה לתוריה בפש ביה אתא אבוה אשכחיה וכו' ש"מ דאביו חי היה ומכח קושיא זו כתבו התוס' בפ' במה מדליקין דף כ"ג ע"ב דיכול לכתוב בכתובה כמו שירצה ול"נ דהחילוק של ר"ת נכון דאם אין אביה קיים יש לכתוב מבי נשי ומפרק מי שהחשיך אין סתירה דלעולם ודאי דלשון דבי נשי ל' שכחה מל' כי נשני אלהים וגו' ולכן גבי רב חסדא דהוי רגיל וחליף אפתחא דבי נשי דרב שזבי שהוא ל' שכחה שנשכח מבית אביו אך שספק הוא אם אביה היה מת ואפתח בית אביה של אשת רב שזבי הוה מחזיר או אם היה מחזיר וחליף אפתחא דבית אביו של רב שזבי ולכן פירש"י בי נשי אבוה ואיכא דאמרי חמוה ובפרק מי שהחשיך דקאמר דבי נשיה ואע"פ שאמר אח"כ אתא אבוה היינו ר"ל דלוי אשכחיה לגבלא דבי נשיה של אשתו מבית אביה של אשתו ולכן דקדקה הגמרא וכתבה דבי נשיה בה ופי' הה"א במפיק ור"ל דבי נשי שלה וזה נלע"ד אמת ברור וא"כ בודאי דקדק ר"ת בשם רשב"ם נכון דאם יש לה אב שכותבין מבי אבוה ואם אין לה אב כותבין מבי נשי. ועוד נ"ל דמזה מוכח נמי דאף אם יש לה אב אך שהיא עצמה מכנסת הנדן דכותבין מבי נשי וא"צ לכתוב סתם דאין נפקותא אף אם אביה חי מ"מ אם אין לה הנאה ממנו מה לה אם הוא חי או מת היא נשכח מאביה וכעין שאמרו בגמ' לא גדולים גדולים ממש ולא קטנים קטנים ממש אלא גדולים וסמוכים על שלחנו היינו קטנים. קטנים ואינם סמוכים על שלחנו נקראים גדולים. ועוד ראיה מיוסף דקאמר כי נשני אלהים את כל עמלי ואת בית אבי ואע"פ שיעקב היה קיים ואת"ל שיוסף לא ידע שאביו קיים כמו ששאל לאחיו אני יוסף העוד אבי חי אותו מעשה היה בשנתים הרעב וז"ש כי נשני וגו' היה בטרם תבא שנת הרעב ואפשר שבאותו פעם לא היה יוסף מסופק שעודנו חי ואת"ל שהיה מסופק מ"מ איך אמר כי נשני אם אינו יודע בודאי שמת אלא ודאי שאין נפקותא אם הוא חי או מת דאם נשכח ממנו מה לי אם נשכח ממנו בחיים חיותו או לאחר מותו וע"כ אף אם אביה חי אם היא נותנת הנדוניא משלה יכתוב מבי נשי וראיה לזה ממ"ש בשם מבי"ט לעיל בסי' ט' סעיף י"ז ס"ק ב' וגם יש לכתוב נשי ביו"ד אכן מה שפי' רש"י לגבלא דבי נשיה שומר בהמות אביו יש להגיה שומר בהמות אביה

מב בין בין בין ג' פעמים בין בכסף בין בזהב וכו' כתבו מהר"מ מינץ ובז"מ מה שכותבין בין בכסף בין בזהב וכו' כל זה באריכות ולא כותבין בין בכסף בין בשוה כסף חמשין לטרין וכתבו הטעם שהוא לכבוד חתן וכלה כלומר נתנה לו נדוניא גדולה כסף וזהב ותכשיטין והביאו הלבוש

מג בכסף בין בדהב כך כותבין באשכנז בדהב לשון תרגום וכפי זה יש לקרות בכסף הסמ"ך בפת"ח ובפולין כותבין בין בכסף בין בזהב ואין נפקותא בזה רק אשגר' לישן

מד במאני דלבושא נ"ל לכתוב אל"ף בין מ"ם לנו"ן ויו"ד לבסוף ולא במאנא דהוי משמע כלי אחד

מה דלבושא עיין מה שאכתוב בסמוך

מו ובשימושא דירה כך כותבין בפולין ובאשכנז אין כותבין בשימושא דירה ולכאורה אין נפקותא רק כותבין הרבה לכבוד חתן וכלה כמ"ש לעיל בסמוך סעיף מ"ב ולכך כותבין גם בפולין בשימושא דירה ליותר"ת הכבו"ד. ומהרמ"מ ומהר"א בז"מ כתבו עוד טעם למה כותבין מאני דלבושא שהוא מודה לה שהכניסה בגדים ואותן בגדים אין לבעל רשות למכור משום שבח בית אביה ובזה מיושב קצת דאי בכל כתובות ג' פעמים בין ולא איתא בין על מאני דלבוש' ושמושא דערסא וי"ל דלכך לא כותבין בין על מאני דלבושא דבין פירושו הן כסף הן זהב בלשון ספיקא אבל על מאני לא נכתב בין דהוי כאלו מודה דודאי הכניסה בגדים ושמושא ערסא כדי ליפות כוחה שלא יוכל הבעל למכור עכ"ל ולכן אפשר דמזה הפעם אין כותבין באשכנז שמושא דירה שלא להכניס עוד בחיוב יותר אבל נלע"ד דיש לגמגם בטעם זה דהא דכתבו דאין רשות לבעל למכור משום שבח בית אביה וכאן באמת לא שייך טעם זה שהרי באמת לא הכניסה ואם שתאמר על הבגדים שעשה לה הבעל שהיא הכניסה אינה נאמנת ועור דעכשיו אין אנו כותבין שום כלי בפרטות רק בין בכסף וכו' בין בתכשיטין במאני וכו' סך הכל כך וכך הוי המעות חוב עליו כדאיתא בא"ע סי' פ"ח אבל מ"מ אם מכרן נאמן לומר ברשותך מכרתי ואם הם בגדים שהכניס' ולא נישומו בנדוניא מזה לא איירי בכתובה כלל ואותן מלבושים אם אינם בעין אין הבעל צריך לשלם ועיין בא"ע סי' ע"ה בהגה סעיף ד' ובסי' ע"ז סעיף ג' ובסי' ג' סעיף י"ד ובסי' ס"ז סעיף י"א ובסי' פ"ח סעיף א"ב ובסי' קפ"ו. ומאני דלבושא דכתיב בכתובה קאי על המלבושים שההניסה בשומת נדוניא והם בכלל צ"ב. וע"כ נראה דמזה אין חשש ולכן כותבין בפולין גם בשימושא דירה דאע"פ שכותב כמה מיני מטלטלין מ"מ אינו כותב כל דבר בסך פרטי רק כולן נכללים בסך א' וע"כ אין לחוש כן נ"ל ליישב טעם מנהג פולין

מז חמשין לטרין ובאלמנה כותבין עשרים וחמשה או עשרין וחמש כך מצאתי בכל הנוסחאו' אבל נ"ל לכתוב חמשה ועשרים או חמשא ועשרין וע"ל בכללים סימן ז' וסך החמשין לטרין כתב מהרי"ו סי' י"ד דמנהג שפירא להגבו' ו' מאות מטבע רייניס וכן המנהג בכל מדינות ריינוס והטעם משום דכתב בכתוב' מאה לטרין דכסף והלטר' דכסף הוא זקוק כסף והזקוק כסף היה שוה מתחלה ששה זהובי' ולא יותר וכו' עכ"ל וא"כ הוא כותב גם כן חמשין לטרין והוסיף לה מדיליה חמשין לטרין דהיינו מאה לטרין ואם המאה לטרין הם זקוקים וא"כ המאה זקוקים אינם רק ב' מאות רייכש טאליר שהם שש מאות זהובים פולניש. ובסי' קי"ג כתב בפירוש שהלטרין דכסף אינם למשקל לטרין הברזל רק זקוקים וא"כ לא היה להם להגבות עכשיו רק שני מאות ר"ט וצריך לומר אחת משתים שאע"פ שבזמן ההוא היה הזקוק כסף שוה ששה זהו' אחר כך שנפחתה המטבע ונתייקר הכסף הניחו סך הכתובה על ו' מאות זהו' רייניש שהיה אחר כך כמו פולניש ואח"כ שנעשה הזהב רייניש בכפל מזהב פולניש מ"מ הניחו סך הכתוב' על זה המספר או אפשר דמחשבין הלטרין דכסף על לטר' ממש וא"כ מאה לטרין שהוא שני מאות זקוקים כל זקוק בעד ששה זהובים פולניש דהיינו שני ר"ט יהיה ד' מאות ר"ט כמנהג רעגינשפורג דכותבין למשקל הברזל כמו שכת' מהרי"ו וכמנהג בני ווירצבורג בתשו' מיימון סי' י"ב להלכו' אישות ובמרדכי סוף כתובו' שכ בווירצבורג ובכל פרווהא נוהגין מאתים זקוקים דהיינו משקל לטר' שהם שני זקוקים עכ"ל ומזה מוכח נמי דאף דבמדינו' ווירצבורג ובכל מדינות ורנקן ומדינות באמבערג הזהוב הוא ב' זהובים וחצי פולניש דהיינו חלק חמשית יותר מזהב רייניש שהוא שני זהובי' פולניש מכל מקום מבואר דבמדינות ווירצבורג כותבין לטרין למשקל הברזל שהם שני זקוקים והזקוק היה שוה ששה זהובים רייניש כמ"ש מהרי"ו ואם כן אף