נחלת שבעה מהדורה קמא כו

בעצמך וכו' וע"ז פסק דאם מודה שמעון לראובן שלא נשבע לו רק שכתב וחתם להבטחה לפי בקשתו בדרך זה אם יוכל ראובן לברר ולהסביר לב"ד וכו' אז לא יתחייב ראובן להיזהר בשבועה זו וכו' עכ"ל הרי דשם היה קצת אנוס ולכן פסק דאם שמעון מודה שלא נשבע וגם ראובן מברר ומסביר לב"ד באופן שיכולין בית דין להאמינו דניכרין דברי אמת אז ראובן פטור מעונש שבועה משא"כ אם אין ראובן יכול להסביר לב"ד חייב משום שבועה אף אם שמעון מודה שלא נשבע דהודאת בע"ד כק' עדים דמי שכתוב בשטר שנשבע ואעפ"י ששמעון מודה שלא נשבע אפשר שבפניו לא נשבע אבל נשבע שלא בפניו כמ"ש בת"ה בהדיא וה"ה אם מברר ומסביר לב"ד ואין שמעון מודה הוי כאלו נשבע ואם כן ש"מ דגם הת"ה מודה במקום דאינו אונס כלל או שאינו מודה הוי כנשבע אבל מ"מ המעשה דהתם לא היה נידון לאונס ממש דאם היה אונס ממש היה פטור אף אם נשבע בפועל דהאדם בשבועה פרט לאנוס וטעמא דלא מקרי אונס ממש עיין בהגה' ש"ע בי"ד סי' רל"ב סעיף י"ב אבל אין לומר דהתם היה אונס גמור ומה שפטרו משום דהוי כאלו נשבע ולא אמר רבותא טפי דאפי' אם נשבע ממש דהמעשה שהיה כך היה זה אינו דידוע שלא חיבר הת"ה כל מעשיות שבאו לידו כמו הפסקים והכתבים שחיבר על שאלות שנשאל אבל הת"ה מעצמו חיבר וק"ל

ד והשתא אתי שפיר דבדקדוק אתי שפיר דבדקדוק כתב רמ"א הדין דת"ה בי"ד לענין איסור שבועה דאין עליו איסור שבועה מאחר שהוא יודע האמת שלא נשבע ורחמנא ליבא בעי אבל אם בא לב"ד אם אינו מודה אע"פ שהוא מסביר דבריו לב"ד אע"פ כן חייב אם אינו אנוס קצת מאחר שכתב שנשבע אין הב"ד נביאים דאע"פ ששמעון מודה שלא נשבע אפשר שבפניו לא נשבע אבל נשבע שלא בפניו ולפי זה ודאי דגם הסמ"ע סובר כן אלא שקיצר בלשון ומ"ש הסמ"ע דאם כתב שנשבע בפועל לא יוכל להתנצל אע"פ שבלאו הכי לא יוכל להתנצל היינו ר"ל דאם כתב שנשבע בפועל לא יוכל להתנצל ולומר שלא נשבע אפי' במקום שהיה קצת אנוס כמו הנדון של ת"ה אבל במקום דליכא אנוס גם הסמ"ע מודה דאין צריך לכתוב בפועל ואפילו הכי הוי כנשבע (וע"כ לא היה לו להסמ"ע לכתוב לעיל והחרם לא חל מאחר שלא קבלו בפירוש) כך נ"ל ברור וכך מוכח מדברי רמ"א בתשובה סימן מ"ם דכל שקיבל עליו שבועה הוי כאלו קבלו עליו בפירוש ולא תליא בשופרא דשטר' והביא ראיה מהא דתשובת מיי' דקנין ומהגהות מיי' פי"א דמכירה שהביא נמי בהגה בש"ע דאם צוה בפירוש לתקן שטר בכל אופן המועיל דהוי רשות לסופרים לחזק הענין כמו שירצו. ובתשובה בסי' ק"ח כתב כמעט להיפוך וז"ל ועוד אפשר לפקפק בזה דהא לא שמענו שמועה מפיו אלא דהעדים כתבו בשטר ח"ח ושד"א וזה לא מקרי שבועה וכמו שפסק בהדיא הריב"ש סימן שפ"ז ומהר"מ פדואה סימן נ' מסתפק בדבר ודבריו נלקחים מספר ה"ה סימן שכ"ו וכו' עכ"ל. מ"מ תשובתו בצדו דמקשה הרב מתשובת מיימון ומתרץ דלענין איסור שבועה אינו מהני ועוד בר מן דין מחלק התם נכון דשם בסימן ק"ח היה השבועה בטעות כגון שהיה סבור שחייב לו ונשבע לו ואחר כך נודע שלא חייב לו דאז אף אם קבל עליו בשטר בח"ח ובשד"א דלא הוי שבועה וכמו שכתב עוד שם בסימן מ"ט ובסי' ע"ח (ועמ"ש בסעי' הקודם ס"ק יוד) ועוד דלא כתב הרב רק ועוד יש לפקפק וכו' וכ' מהרי"ק באחת מתשובותיו דאע"ג דכתב הרשב"א דיש לפקפק וכו' מ"מ אינו חולק ובלאו הכי על כרחך אתה צריך לומר כן דלא תקשה דידיה אדידיה. אך קשה לי מ"ש רמ"א שם דאף מי שמשעבד עצמו בח"ח ובשד"א יכול לטעון כל הטענות שהיה טוען אלו לא נשתעבד אך הוא יחוש לעצמו אם יודע בעצמו שדבריו אינם נכונים וכוונתו להישמט מב"ד שאז נלכד בחרם ובשד"א נוסף על מדבר שקר תרחק וכו' עד וא"ל דא"כ מה מהני מה שכותבין בשטרות ח"ח ושד"א דכל זה אינו אלא לשופרא דשטר' ולהוסיף עניו איסור כולל ואיסור מוסיף אם לא יפרע מרצון אבל אינו מחויב יותר משום זה עכ"ל אדון לפניו מן הצד כתלמיד לפני רבותיו דדבריו אלו תמוהים דלא כתב כן בתשובה בסימן ד' ובסימן מ"ט ובסי' ע"ח דכתב בהדיא דהוי כאלו קבל עליו שבועה בפירוש ולא תליא זה בשופרא דשטרי וכך הם דבריו בהג"ה ש"ע ח"מ סימן ר"ז וגם אין צ"ל דמהרא"י גופיה מפקפק בזה דזה אינו דודאי לענין איסור שבועה אינו אסור מאחר שהוא עצמו יודע האמת שלא נשבע אבל מ"מ טענתו לא יועיל כלום דהב"ד אינם. נביאים ובכתב ידו או בשטר כתוב שנשבע ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות ולכן פסק בת"ה דוקא אם יוכל ראובן לברר וגומר וגם שמעון מודה שלא נשבע אז אין עליו איסור שבועה אבל טעם אחד לבד דאם יוכל הנתבע לברר ואין התובע מודה או אפכא פשוט דהוי שבועה מטעם שכתב הוא ז"ל דאפש' שנשבע שלא בפניו והודאות בעל דין כמאה עדים דמי. ועוד תמיה גדולה על מ"ש רמ"א בכל התשובות הנ"ל בשם הריב"ש סימן שפ"ז דלא הוי שבועה וכ"כ בח"מ סי' ר"ז וז"ל ואע"פ שיש מי שחולק ורושם המראה מקום ריב"ש סימן שפ"ז וכ"כ בסמ"ע שהוא הריב"ש סי' שפ"ז וכד מעיינת בתשובת הריב"ש נראה אדרבה דדעת הריב"ש כדעת רמ"א ומסייעת' הוא וכמו שפסקו הגהות מיי' דקנין ותשובת מיי' הנ"ל. וז"ל הריב"ש שם בסי' שפ"ז אם כוונתך בזה שיהא חייב לפרוע הקנס מכח השבועה אם הוא מפורש בשטר שנשבע לפרוע ברור הוא שחייב לקיים שבועתו אמנם אם לשון השטר כנהוג בשאר שטרות שבועה וקנס שאומר נשבע פלוני לקיים תנאים הנזכרים בקנס כך וכך אין במשמע שנשבע לפרוע הקנס עכ"ל הרי שכתב שאם מפורש בשטר שנשבע לפרוע ברור הוא שחייב לקיים שבועתו משמע דבאמת יוכל להיות שלא נשבע רק כתב כן בשטר ומ"ש אח"כ דאין במשמע שנשבע היינו מפני שהזכיר תחלה השבועה ואחר כך הקנס דאז אין השבועה קאי על הקנס מדלא כתוב בשטר תחלה הקנס ואחר כך השבועה והכי דייק מהר"י כץ מדבריו הבאתיו בסעיף הקודם לזה ס"ק ח' ועל זה אמר דאין במשמע שנשבע ולזה דקדק וכתב נשבע פלוני לקיים התנאים הנזכרים בקנס כך וכך וכו' דאז אין במשמע שהשבועה קאי על הקנס והוי הקנס אסמכתא אבל מצד השבועה צריך לקיים (וא"כ דגם דברי הריב"ש בשיטותיה דרמ"א קאי וסובר הריב"ש דצריך לקיים מצד השבועה על כרחך הא דכתב הריב"ש סי' שכ"ח דכל זמן שהקנין בטל גם השבועה בטלה ע"כ צריך לחלק כמו שחלקתי לעיל בסעיף הקודם ס"ק יוד וברוך ה' אשר נחני בדרך אמת) ועל פי זה כתב מהר"י כץ וז"ל כ"ש בתנאים שלנו שאין משמעות השבועה על הקנס שהרי כתוב בח"ח ובשד"א ובקנס שאם כתב הקנס מקודם ואח"כ בחרם חמור ובשד"א היינו יכולין לומר שהשבועה קאי על הקנס וכו' וא"כ אין מי שחולק בדין זה כלל וגם מוכח שפיר דגם הריב"ש הוא מסייעת' ועל כן לא היה לו לרמ"א וגם לסמ"ע לכתוב ויש מי שחולק כלל

ה ועל כן העולה מדברינו לדברי הכל שאע"פ שלא נשבע וגם לא אמר בפי' לסופר שיכתוב שנשבע רק אמר לו סתם שיכתוב שטר חוב רשאי הסופר לכתוב שנשבע ואין שום חולק בדבר כנל ואע"פ שבתשובות דברי ריבות סימן קמ"ד וסי' קצ"ז כתב דנאמן אדם לומר חתמתי אבל לא נשבעתי היינו דוקא נמי במקום קצת אנוס כדמוכח שם או אם נשבע ע"מ שיחתמו אחרים גם כן עמו ולא חתמו כולם בזה נאמן לומר שנשבע השבועה בטלה מאחר שלא קיימו כולם כאשר האריך בראיות הביאו נמי הבית יוסף ורמ"א בי"ד סימן רל"ו יי וכן נראה מדברי הב"ח בח"מ סימן רמ"ה סעיף ה' ובתשובת מהר"מ מינץ סימן ט"ז הבאתיו לקמן סימן ט' סעיף ב' וכ"כ עוד מהר"מ מינץ להדיא בסי' י"א וא"כ גם כאן אע"פ שהצדדים לא קנו ק"ס כלל על הפיצוי לערבי' יכול לכתוב שהקנו על זה אבל מ"מ צריכין הצדדים לצוות לסופר שיכתו' פיצוי הערבות בתנאים ואחר כך יכול הסופר לכתוב כרצונו וכ"כ בסמ"ע סימן ר"ז ס"ק נ"ד וה"נ פיצוי הערבות צריך עכ"פ לצוות לסופר דאין זה שופרי דשטרא דיכול הסופר לחזק הענין בלא ידיעת בעלים דהתנאים מגיעים לטובת כל אחד מן הצדדים והפיצוי מגיע להערבים ואינו מענין התנאים ובשטר אחר הוא ועמ"ש בסוף סעיף ב' וס"ס ד' ואפשר דהסמ"ע לא דיבר רק במקום שלא קבל בק"ס כלל רק צוה לסופר לכתוב שקיבל עליו בק"ס ובח"ח ובשד"א דאז מהני התנצלות אם לא כתב בפועל אבל אם קבל ק"ס ודאי הרשות ביד הסופר לכתוב ג"כ בח"ח ובשד"א ובזה גם הסמ"ע מודה אבל לפי מ"ש די בכך אם צוה לסופר לכתוב

ו אמנם עדיין יש לדקדק אם מועיל לכתוב פיצוי הערבות בתנאים