נחלת שבעה מהדורה קמא כד

ז' בשם מהרי"ק דמי שנשבע לחבירו לפרוע לו לזמן והגיע השמיטה בנתיים או שמחל לו פטור משבועתו דכל שפטור מדין הפרעון אינו חייב לשלם מכח השבועה ובסעיף ח' כתב בשם הרא"ש ובשם הריב"ש סימן דש"ס מי שנשבע לשלם לחבירו אע"פ שלא היה חייב לו מ"מ חייב לשלם לו מכח שבועתו עכ"ל הרי כמו שכתבתי דאל"כ דברי רמ"א סתרי אהדדי וגם דברי הרא"ש והריב"ש סתרי דמהרי"ק כתב בשם הרא"ש דאם פרעון אין כאן וכו' וכן הריב"ש בסי' שכ"ח דאם הקנין בטל גם השבועה בטלה וכאן כתב רמ"א בשמם שחייב לשלם מכח השבועה אף על פי שלא היה חייב לשלם לו אלא ע"כ דהכא איירי שבשעה שנשבע ידע שלא היה חייב לו משום הכי צריך לקיים שבועת אבל אם נשבע לפרוע לו כי היה סבור שחייב לו ואח"כ נודע לו שאינו חייב לו וכן אם אחר כך הגיע השמיטה או שמחל לו אז אם פרעון אין כאן שבועה אין כאן. נמצא כל האחרונים קיימו בשיטת הרא"ש בר ממהר"מ מינץ ויחיד הוא לגבייהו ועוד דגם הרב מהר"מ מינץ אינו מחנים הדבר רק הוא מסופק שכתב וז"ל ואף אם תמצא לומר דהשבועה לא קאי על הקנס והאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי או אם מפרש בשטרא בהדיא דהשבועה לא קאי על הקנס מ"מ אין לזה לכופו לקיים השבועה אלא הוא עבריינא על שמעל בשבועתו כאשר אבאר לקמן עכ"ל הרי שגם מהר"מ מינץ אינו מחליט הדבר רק הוא מסופק ולא שבקינן פשיטותייהו דכל הני רבוואתא מפני ספיקתיה דמהר"מ מינץ. גם במעשה שהביא מהר"י טראני סי' ק' לח"מ הבאתיו בקצרה סוף סעיף י"ב בסמוך דודאי חייב שבועתו לשמים ולא נפטר מן השבועה בנתינת הקנס רק שאין הב"ד יכולין לכופו לקיים שבועתו כדעת מהר"ם מינץ ולכן חייב שבועתו לשמים ולא נפטר מן השבועה בנתינת הקנס אך מה שרצה מהרי"ט להביא ראיה מהא דאם פרעון אין כאן שבועה אין כאן זה אינו דאין זה דומה לנדון זה כלל וכמו שכתבתי

יא נמצא העולה מדברינו דקנין הערבות אינו משום שלא יהא אסמכת' דבקנס שידוכין אין בו משום אסמכתא רק מ"מ צריך קנין דאל"כ במה ישתעבד דהא אינו ערב בשעת מ"מ. גם קנין של הצדדים אינו קאי על הקנס כמו שהוכחתי רק על הנדן וקנין אתן הוא כמ"ש הסמ"ע ואביא לשונו בסימן הסמוך סעיף ב' ולכן באמת צריך תנאים חדשים וכ"ש באשכנז שאין מקנין מן הצדדין כלל שהפסיקה היא בדברים בעלמא ובשטר בלא קנין דפשיטא דצריכין תנאים חדשים אבל למנהג פולין נהי דקנין אתן הוא על פסיקת הנדן מ"מ עונש הקנין משום החזרה עדיין במקומו עומד כמו שהקשיתי לעיל ריש סעיף זה ובפרט לפי מה שכותבין והקנס לא יפטר את החרם

יב ולכן נ"ל דלא אזדא לה החרם בנתינת הקנס דאי כדעת הסמ"ע לא יכתוב לא ה"א ולא וי"ו למה לי למכתב והקנס לא יפטור וכו' מאחר שלא נשאר עליו עונש החרם הואיל ולא קבלו עליו בפי' לפי דעת הסמ"ע רק נ"ל הטעם כמ"ש מהר"ם פדואה סימן ס"ז וז"ל והא לך חשובה הרב משנץ באותה הגה וז"ל אמנם כן היתה קבלה בידם ענין שדוכי אשה ואיש שקבלו עליהם חרם תקנות הקהלות לינשא לאחר זמן ומי שאינו מעכב מותר ואין צריך התרת חכם וגם המעכב עצמו מותר בלא התרה לאחר שנשא שכנגדו עד שבא לי זקן אחר ואמר לי כי שניהם אסורין ולא הרויח מי שלא עיכב אלא התשומת יד ונמתי לו יכונו דבריך כשקבנו עליהם חרם סתם אבל במפרש שהמעכב יאסר אין לאחר תנאי כלום ובין כך (ובין כך) כיון שנשא האחד אפילו באיסור כנגדו מותר לאלתר ואין צריך התרה עד כאן לשונו (והגה זו תמצא בהגהות מרדכי במסכת נידה אות באות) ואף כי יש מקצת טעיות מ"מ העיקר מובן וכו' עד כי מה זה ההפרש אשר שם הזקן ההוא בין המעכב והעביר המועד ובין שכבר נשא אחד מהן באיסור אלא ודאי זהו טעמו אף כי כבר עבר הזמן ומעכב וממאן לקיים אשר נתקשר מ"מ שכנגדו באיסורו קיים כי אולי ישוב בו ויחזור בתשובה להשלים החפץ משא"כ כשכבר נשא עכ"ל מהר"מ פדואה באריכות גם הב"י הביא בי"ד סימן רל"ו מוכרח אני להביאה עד גמירא ולבאר דבריו וראיתי שמי שהעביר המועד אסור לינשא לאחר ואף שכתב שגם המעכב מותר לאחר שנשא זה שכנגדו א"כ קשיא לפ"ז מה הועילו חכמי' בתקנתן לכתוב חרם על העובר ומה הפסיד הרמאי אין זה קשיא הלא פ' מהר"מ פדואה הטעם דשמא עדיין יחזור בתשובה וישלים החפץ ור"ל שלא עבר על גוף התנאים רק העביר המועד בזה יש לצפות אולי יש עוד תקוה ולכן אם נשא זה שלא עבר גם זה שעבר אח"כ מותר משום שיש לו תירוץ. כי יאמר לא פעלתי און רק עברתי המועד אולי היה עוד חזון למועד ולכן גם העובר מותר אח"כ משא"כ במי שעובר על התנאים לגמרי ואינו רוצה בדיבוק רק להתיר הקשר נראה דגם בזה הרב משנץ מודה שנשאר באיסורו לעולם ולפ"ז שפי' אמר הזקן כי שניהם אסורים מטעם שמפרש מהר"ם פדואה כי אולי ישלים החפץ ולכן גם מי שאינו עובר צריך להמתין ואמר אח"כ יכונו דבריך כשקבלו עליהם חרם סתם לכי שניהם אסורים אף מי שלא העביר המועד אבל במפרש שהמעכב יאסור אין לאחר התנאי כלום ופירש ואינו אסור רק המעכב ובין כך כו' מותר לאלתר ואין צריך התרה היינו הטעם כמ"ש דשוב לא נשאר עליו שום עונש מחמת חרם דיוכל לתרץ אם לא נשא תחלה זה שכנגדי אף שעברתי המועד מ"מ הייתי כונס אף ע"פ שהייתי מתמהמה משא"כ אם עובר בעיקר השידוך שאינו חפץ במשודכת שלו או להיפוך גם הרב משנץ מודה שנשאר לעולם באיסורו ולא שכנגדו כי מה שאנו נוהגין לכתוב והחרם לא יפטור וכו' הוי נמי מפרש ולא סתם שהרי כותבין בתנאים וסך כך יתן קנס צד העובר לצד המקיים והקנס לא יפטו' את החרם ש"מ שבפירוש קאי החרם על העוב' לבד וע"כ הוא לבדו נשאר באיסו' ואפי' לאחר שנשא זה שכנגדו ואם העובר גם הוא נושא בין קודם שנשא זה שכנגדו או לאחר שנשא זה שכנגדו מידי עונש חרם לא יצא ואיהו דידיה עביד דלא כסמ"ע שוב לאחר ימים רבים שכתבתי כל זה מצאתי בדברי מהר"י טראני בתשובת לח"מ סי' ק' באחד שנשתדל עם בת שמעון בקנין ושבועה לתת לשמעון בתו וכו' ונגמרו השידוכין ושלחו דורונות זה לזה כמנהג אח"כ שמע ראובן ששמעון נתחרט על הדבר אז הוליך עמו אנשים שיחתום שמעון שטר השידוכין אשר ביניהם השיב שמעון כבר נתחרטתי לתתה לו בתי אמרו האנשים ההמה אליו מה מצאת בו עול כי נתחרטת א"ל אין טעם ברצון א"ל א"כ שהחרטה באה ממך ולא מראובן הנה אתה חייב לפרוע לו כל ההוצאות שעשה השיב שמעון אפרע' לו א"ל ומה אתה משיב על השבועה שנשבעת א"ל אני אתן חשבוני לשמים והביא הרב תשובה זו משנץ ומשמע מדבריו דהא דאמר בתשובת שנץ ששניהם אסורים ולא הרויח רק התשומת יד היינו אם דוחה ולא עשה כלום רק העביר המועד משום שמא היה עוד נכון למועד או אם לא היה מביישו ברבים לומר שאינו חפץ בו והיה החתן מתייקר לומר שהוא אינו חפץ בה עכשיו שאמר לא חפצתי בו וביישו ברבים איכא כסופ' טובא וכו' ע"ש באורך הרי כמו שכתבתי

יג אך מה שהקשה הסמ"ע אם הוא בעונש חרם למה אין מכריזין אותו חרם אין זה קשיא דזה ביאר מהר"ם מינץ סימן ט"ז כל הצורך דעבריינא מקרי אין בידינו לכופו וע"ש מלתא בטעמא וע"כ אין בידינו להכריז עליו חרם

יד ועוד נ"ל ראיה למה שכתבתי מדברי רמ"א עצמו מדכתב בסוף ההג"ה בא"ע סימן נ' וז"ל ועיין בח"מ סימן י"ב אם רוצה העובר ליתן הקנס אי מחוייב לקיים הדבר מצד הקיבול קנין עכ"ל הרי שרמ"א מראה לך מקום על סי' י"ב אם מחוייב לקיים וכו' וא"כ הוי הדין כאן בשידוכין כמו בסימן י"ב וזה דבר ברור בסימן י"ב ליכא מאן דפליג דצריך לקיים מצר הק"ס ורמ"א הביאו שם לפסק הלכה גם הב"י בח"מ שם סימן י"ב מביאו לפסק הלכה וא"כ גילה רמ"א דעתו שגם בשידוכין הדין כן הרי דלא כסמ"ע וגם כאן הניחו לי רבותינו הגדולים מקום להתגדר בו

ט ואם תקשה א"כ אם אין צריך קנין על הקנס משום בושת ואם כן אע"פ שנתן הקנס חייב מצד הקנין ולא נפטר מן החרם א"כ הא דכותבים בתנאים שיתחייב בקנס בין עובר על כולה או על מקצתה וקשיא תינח אם עובר בכל התנאים שאינו רוצה בעיקר השידך חייב בקנס משום בושת אבל אם עובר על מקצתו שלא ירצה ליתן במילואו מה שפסק למה יתחייב בהקנס והרי אין כאן בושת שהרי אינו מביישו שהרי מרוצה בעיקר השידוך וא"כ על זה היה צריך קנין בב"ד חשוב כבר הבאתי לזה ראיה ברורה בסימן זה סעיף ט' בשם מהרי"ו והרב מבי"ט דאם ירצה להערים בקל יוכל לבטל עיקר השידוך וע"ש ובזה יצא