נחלת שבעה מהדורה קמא כב

הטעם משום פסידא שאינו יכול למצוא זיוג טוב כמו שהיה עושה כן מקודם ע"י הביוש שעשה לו זה. והנה לפ"ז נראה דבני אשכנז לומדים הפשט בתוס' כמו מהר"מ דחייב בקנס משום דהוי כמו גרמי ומפסידו שאינו יכול למצוא זיוג הגון כמו מקוד' וע"כ צריך העובר ליתן קנס בערך מה שיפסיד עכשיו בזיווגו השני ולא יותר ולכן במדינות אשכנז שאם א' חוזר בו אין הב' מפסיד הרבה עד שמשום הכי יהיו צריכין לכתוב קנס חצי הנדן רק אם החתן חוזר אין הכלה מפסדת הרבה שבשביל זה אינה צריכה ליתן הרבה יותר לשני מלראשון ואם הכלה חוזרת בה בשביל כך לא יפסיד החתן הרבה וע"כ משערים תחלה מה יהיה ההפסד אם יחזור בו א' מהם ושיעור זה כותבין בתנאים ואין כותבין יותר משום דאף אם כותבין חצי נדן לא מהני דהוי אסמכתא דהוי כמו אם אוביר ולא אעבוד אשלם אלפי זוזי משא"כ אם כותב כשיעור ההפסד הוי כמו אם אוביר וכו' אשלם במיטב' דלאו אסמכתא היא דלא גזים במלתא יתירה רק במה שמפסידו וכן פסק מהר"מ מינץ סימן י"א במלמד החוזר בו שאין המלמד משלם כל הקנס רק כנגד מה שמפסידו וא"כ מהר"ם דמדמה שידוכין למלמד גם בשידוכין אינו קונס רק כנגד ההפסד וע"כ מדקדקין מהו ההפסד ולכן אן כותבין הרבה לקנס דלא יועיל כלום אף אם כותבין הרבה ולכן מפשרי' עצמן תחילה כמה יכתבו קנס ונותן הקנס משום פסידא לא מפני בושת וע"כ תכף שנתן הקנס נפטר הערב כי הערב לא נשתעבד רק בעד הקנס כמ"ש לקמן בסמוך וא"כ לא נשאר שום חיוב על הצדדי' ולכן אין מקנין בק"ס מן הצדדין ואז אין צריכין לכתוב ג"כ והקנס לא יפטור וכו' כי לא נשאר עוד שום חיוב על הצדדי'. ומה שכתב מהרי"ק שורש קצ"ד הביאו הב"י בסימן נ' בא"ע דאף ע"ג דפשיטא דאין דמי הבושת עולים כמו סך הקנס אפילו הכי לא הוי אסמכתא דלא חשוב גוזמא אלא דבר שהוא רחוק מהדעת עכ"ל אין לנו צריכין לזה ממ"נ אי באשכנז שסוברי' כמהר"ם שהטעם הוא משום פסידא ולא משום בושת הרי משערי' לכתחלה כמה יגיע לו היזק ע"י הבושת והוי כמו אם אוביר וכו' אשלם במיטבא ואי לפי מנהג פולין שאכתוב בסמוך שסוברי' הקנס הוא משום בושת הרי כותבין בכל התנאי' בשוה קנס חצי נדן ואם הוא עשיר שבושתו מרובה הרי גם הנדן מרובה והקנס הוא חצי נדן לפי בושתו ואם הוא עני שבישראל שאין בושתו מרובה כל כך כת"ק דמתניתין בפרק החובל הרי גם הנדן הוא מועט. והקנס הוא חצי הנדן כפי שיעור בושתו ובני פולין לומדי' הפשט בתוס' דלא כמהר"מ ואין אני כמשי' על דברי מהר"ם חלילה אך באשר לדעת בני פולין ופיהם ומעהרין אינם לומדי' הפשט בתוס' כמו מהר"מ אתרץ דיבור' מה טעם חולקים על מהר"ם דבאמת קשיא אם הפשט כן דכמו במלמד הטעם משום פסידא גם בשידוכין הטעם משום פסידא לא הוי להו להתוספת למימר וכן אם קבל עליו המלמד וכו' דמשמע דכמו בשידוכין משלם הקנס ואין בו משום אסמכתא וכן במלמד משלם ואין בו משום אסמכתא אך חלוקי' בטעמ' דבשידוכין הוי הטעם משום בושת ובמלמד הוי הטע' משו' פסידא ואי אמרת דהטע' בשידוכין נמי משום פסידא כמו במלמד הכי הוי לל"מ דהוי כמו אם קבל עליו המלמד וכו' כמו שאמר אח"כ דהוי כמו אם אוביר ולא אעבוד דהוי משמע דשוין ממש בדין ובטעם. וכן משמע נמי מלשון הש"ע בח"מ סימן ר"ז סעיף ט"ו וז"ל וי"א דכל קנס שעושין בשידוכין וכו' לדמי הבושת שמבייש את חבירו ואחר כך הביא דין המלמד וע"כ במלמד אין הטע' משו' בושת רק משו' פסידא ולא הזכיר טעם פסידא בשידוכין אלא ש"מ דאינ' שוין, רק לענין הדין אבל לא בטעמ' וכ"כ בתשו' הרא"ש כלל ל"ד דין ד' וכ"כ במרדכי בפ' א"נ וז"ל אמנם בשידוכין כו' עד ועוד ראוי לקנסו על שבייש חבירו וכתב עוד ריש המקבל כתב א"ז דלא שייך אסמכתא בשידוכין דאין זה גוזמא מה שנהגו לקנוס החוזר לפי שהתנו ביניה' לפי הבושת עכ"ל ש"מ דקנסינן לפי הבושת ולא לפי ההפסד ועוד דלפי דברי מהר"ם היה מחויב בקנס משום שאינו יכול למצא זיוג כל כך טוב ממיל' הוי חייב משום דינא דגרמי ואין זה דינא דגרמי דהוי כמו מניעת הריוח דלא מקרי הפסד ולא מקרי הפסד רק הפסד הקרן שהיה כבר בידו וברשותו ומפסידו ע"י גרמתו מכיסו משא"כ בדבר שלא היה בידו כלל כדאיתא בתשובת מהר"מ פדואה סימן ס"ב ועיין בש"ע א"ח סימן תקל"ט ובי"ד סימן ש"ך וה"נ מאן יימר שבלאו הכי היו נותנין נו הרבה כמו הראשון אם היה מתחילה עושה שידוך אחר וא"כ נא הזיקו כלום אלא ודאי הפשט בתוספות הוא כפשוטה דמשום שהבושת גדול מי שמבייש לחבירו בודאי לא גזים כמ"ש למעלה אבל לא מחמת ההפסד דאף אם לא יהיה לו היזק ממון בשידוך השני מ"מ הביוש להיכן אזיל: וע"ז סמכו מנהג מדינות פיהם ופולין לא משום פסידא רק משום הביוש וחושבין להם הבושת כ"כ עד שאינו מכופר לו בכל רצוי כסף וצריך העובר גם לקבל עליו חרם ולכן מקני' מן הצדדי' ומן הערבות וכותבין והקנס לא יפטור וכו' כן נ"ל נכון טעם שני המנהגי' וכל א' וא' יש להן על מה שיסמכו לפי מנהג פולין הטע' משום בושת לכן מקני' מן הערבות על הקנס ומן הצדדי' על עיקר השידוך ולכן אם נתן הקנס נפטרו הערבים אבל קנין הצדדי' במקומו עומד ולכן כותבין והקנס לא יפטור את החרם ר"ל חרם שקבלו עליה' הצדדי' בק"ס ובאשכנז שהטע' הוא משו' פסידא לכן תיכף כשנתנו הערבים הקנס נפטרו הערבי' והצדדי' לכן אין מקנין בק"ס מן הצדדי' ואז אין צריכין לכתוב והקנס לא יפטור וכו' וראיתי חדשים מקרוב באו קצת סופרי אשכנז בישובים וקהלות קטנות אין מקנין מן הצדדי' כמנהגם וכותבין אח"כ בתנאי' והקנס לא יפטור וכו' בזה נמשכין אחר מנהג פולין מחמת שלמדו כך מבני הגולה קהלות פולין אני אומר דזה הוי ככסיל בחושך הולך רק אם ירצו לנהוג כמנהג פולין צריכין ג"כ לקבל ק"ס מן הצדדי' ואע"פ שכתבתי בסעיף הסמוך דאם כתוב בשטר שנשבע וכו' אע"פ שלא נשבע מ"מ היה לו במה לתלות ולהתנצל לומר שלא נשבע כדעת הסמ"ע משא"כ אם קק"ס בפועל בודאי ישאר בעונש חרם

ה נמצא במקומות שכותבין והקנס לא יפטור וכו' אף אם נתן הקנס החרם במקומו עומד ודלא כסמ"ע שכתב בזה בסי' רמ"ה וז"ל ונראה דמטעמא דכתיבנא המנהג הוא סלא להחרי' העובר בשידוכין אע"ג שקיבל עליו בחרם ובקנס וכותבין ג"כ בתנאים הקנס לא יפטור וכו' דכיון דהצדדי' אין מקבלין עליהן בפי' בחרם שלא יחזרו בהם אלא קונין בקנין על מה שנכתב בתנאי' ועיקר הקנין הוא קנין אתן ומה"ט גם החרם לא חל עליו עד שיקבלו עליהם חרם בפי' או שהציבור גוזרין דבר בחרם עכ"ל נראה שדעתו דאף שכתב שקבל דבר בחרם שאין בו ממש עד שבאמת יקבל עליו בחרם ולטעמיה אזיל כמ"ש בסימן ע"ג בשם ת"ה ואביאו בסעיף הסמוך ס"ק ב' והא ליתא כאשר אבאר שם בס"ד ועוד דגם זה הוי ממש חרם דהקנין עצמו הוא החרם ומש"ה בכל קנין אנו כותבין בח"ח ובשד"א וכאן אם הערב נתן הקנס מ"מ קנין צדדים עדיין במקומו עומד כמ"ש למעל' וא"כ אף אם לא הזכירו בחרם ברבים מ"מ מידי עונש חרם לא יצא דאטו מי שעבר על החרם שקבל עליו בעצמו שאינו עובר ולא מקרי עבר על החרם עד שיזכרו

ו ואין להקשות מנא לי דאף אם נתנו הערבות הקנס לא נפטרו הצדדים מן החרם שמא גם הם נפטרו מן החרם ומה שמקנין גם מן הצדדים גם כן הוא מטעם קנס דאם אין לערב לשלם דיוכל לתבוע מן הבעל דבר עצמו משום דיכול לילך אחר הערב תחלה בשדוכין וכ"ש קבלן כדאיתא בח"מ סי' קכ"ט. זה אינו דקנין הצדדים עצמו אינו קאי על הקנס דהא צריכין התו' ליתן טעם דלא הוי אסמכתא בקנס דשידוכין משום בושת ואי היה בקנין קשיא מ"ש קנס דשדוכין מקנין דעלמא ואין לומר דה"ט משום דבעלמא יש בקיאין בדיני אסמכתא משא"כ בקנס דשדוכין קשיא מי פסיקא להו דבכל שידוכין לא יהיו בקיאין בדיני אסמכתא בפרט בדבר הנעשה בפומבי גם אין לומר דה"ק דבכל קנסות דעלמא צריך ב"ד חשוב ובקנס דשדוכין א"צ קנין בב"ד חשוב כדמשמע לשון התוס' וז"ל דקנס שעושין בשידוכין מהני אפילו לא קנו בב"ד חשוב משמע אבל מ"מ קנין צריך זה אינו דאם הטעם דקני בשידוכין משום בושת או לדעת מהר"מ משום פסידא מה צריך קנין כלל דגם בלא קנין כלל קני מהני טעמא אלא פשוט דא"צ לקנין כלל ומה שכתב התוספות דא"צ קנין בב"ד חשוב היינו משום דסתם קנסות דעלמא באסמכתא צריך ב"ד חשוב אלא פשוט בקנס דשדוכין א"צ קנין כלל ועל כן הוצרכו התוספות לתת טעם לזה והקנין של בעלים אינו על הקנס רק על הנדן ומ"ש רמ"א בח"מ סימן ר"ז דאין בשדוכין משום אסמכתא ומיהו קנין צריך היינו ר"ל דצריך קנין