נחלת שבעה מהדורה קמא יט

אומדנא אבל אי הוי ידעינן בודאי שדעתו היה לזווגם בזה גם חכמים מודים דאזלינן בתר דעתו וכן משמע מדברי הרי"ף והרא"ש שם בפרק הזהב דאין הלכה כר"י מטעם דאין הולכין אחר אומדנא אבל אי ידעינן דעתו בפירש דרוצה נלווגם פשיטא דגם חכמים מודים וכ"כ הרי"ף בפי' בפרק מציאת האשה דהיכא דידעינן אומדן דעתיה אזלינן בתר דעתיה וסברא הוא דאין הולכין אחר אומדנא דמי יודע בעצמים בבטן המלאה אבל אם גילה דעתו בפירוש דאין צריכין לאומדנא פשיטא דהולכין אחר דעתו ועוד על כרחך כן הוא דכמו שאם נתאנה המוכר ע כ ר"י מודה דיש אונאה לבהמה ס"ת ומרגליות דאין שייך טעם זה דאדם רוצה לזווגם גבי מוכר ור"י לא פטר רק מטעם זה וא"כ במוכר שאין שייך טעם זה גם ר"י מודה דיש אונאה וא"כ ה"ה נמי במקום שידעינן דעתו בפי' שרצו לזווגם גם חכמים מודים לר"י ועוד קצת ראיה ממ"ש מהרי"ק שורש י' בשם ר"י בעל תוספת ורמב"ם דאף ע"ג דמסתמא נא מחיל אינש אקוטרא ואבית הכסא משום צערא דגופא ונפישי צערייהו מ"מ אם מחל בהדיא מחילתו מחילה וכן סוברים גם הריב"ם והרמב"ן ז"ל עכ"ל וה"נ בנדון דידן אע"ג דמסתמא אין הולכין אחר אומדן דעתו אבל אם גילה דעתו בפי' יש לנו לילך אחריו שוב מצאתי כן בפי' כעין נדון זה בתשובת מהר"ם מינץ סי' מ"ז בש"מ שצוה לביתו ראובן ושמעון יקחו מאשר לי כל א' כ"ה זהובים ואח"כ יחלוקו במותר עם אחיהם יששכר וזבולן והבת אשר לי ל' זהובים ואח"כ קם על רגליו בשוק יום או יומים וחזר לביתו ושכב וכו' ופסק דאע"ג דלגבי האחין לא קנו דש"מ גיטו כמתנתו ואם עמד חוזר מ"מ הבת קנאה והביא ראיה מהא דעישור נכסי דאע"ג דאיכא פלוגתא אי שמין באב דוקא לפתות או אפילו להוסיף היינו דוקא במידי דבעי אומדנא אבל היכא דאמר בפירוש י"ל דעדיף מאומדנא עכ"ל וכ"כ הרא"ש בפי' בפרק מציאת האשה וז"ל ומסתמא כי היכא דאזיל בתר דעתו למפחת ה"ה כשפירש דעתו שאינו רוצה שיתנו עכ"ל וכ"כ הרי"ף כמ"ש לעיל ועוד נ"ל ראיה ממסירת מודעא דקי"ל תלוהו וזבין זביניה זבינא היינו משום דאזלינן בתר אומדנא דמסתמא אגב אונסיה גמר ומקני אבל אי מסר מודעא לא נוכל לומר אגב אונסיה גמר ומקנה דהא חזינן דלא גמר ומקנה ש"מ דאי גלי דעתיה בפירוש דאזלינן בתר דעתיה וע"ע בסוף דיני שפר חליצה. ועוד נ"ל ראיה דהא אפילו באומדנא דמוכח אזלינן בתר אומדנא וכ"ש היכא דגילה דעתו בפירוש דיותר טוב מאומדנא דמוכח ועמ"ש בדין שח"ז סימן כ"א ס"ד. כללא של דבר דאי יודעים דעתיה דהולכין אחר דעתיה וא"כ קשיא על רמ"א בא"ע סימן נ'. וליכא למימר דאין ה"נ צריכין לקיים וליתן הנדן כמו שפסק האב אך לזה המשודך אין חייבין ליתן אם אינם רוצים דלא ניחא להו להיורשים צוותא דידיה אבל כשמשיאין את אחותם לאיש אחר צריכין ליתן מה שפסק אביהם. זה אינו דהרי לעיל מיניה כ' רמ"א ובלבד שלא יהא ערמה בדבר וגם זה מדברי הרשב"א הנ"ל שאין דבריו רק במי שהוא ודאי אונס ולא במי שהוא גורם האונס והלב יודע וכו' וא"כ גם זה צריך להיות בלא ערמה וסברא כזו כתב מהר"י כ"ץ סימן כ"ח ועיין שם ועיין במהר"ם פדואה סימן נ"א וצ"ע

ז העולה מדברינו דאף אם לא הראה כח והרשאה מבתו רק כתב בתנאי' שבא בכח והרשאה מבתו חייב האב ליתן הקנס אבל אין יכול לכוף הבת לינשא לזה וה"ה אם היה לאב כח והרשאה בפירוש או שיש לאביה עדים שנתרצית מ"מ אינה חייבת רק הקנס. ואף ע"פ שכ' הב"י בח"מ סימן י"ב שנים שקבלו עליהם פשרנים בקנין ובקנס נ' זהובים ונתן הקנס לא נפטר מן הקנין כאן בקישור שידוכין פטורין בקנס לבד במדינות אלו באשכנז כמו שאכתוב בסמוך מ"מ יותר טוב אם יש לו הרשאה בפירוש ונ"מ אם אין לו הרשאה בפירוש אם מת האב פטורין היורשין מן הקנס וגם היא יכולה שתאמר איני רוצה אבל אם היא נתנה לאביה כח והרשאה גם אחרי מות אביה אגידא ביה ואינה יכולה לחזור בה לפחות בלא קנס

ח ובכל מקים שהאב או היורשים פטורים מן הקנס גם הערב פטור מן הקנס ועין מזה בש"ת מהר"י כ"ץ סימן ד' ועין בש"ת רמ"א סי' פ"ט או

לפ"ז נ"ל הא דכתב בש"ע א"ע סימן נ' כשרוצין לעשות הבטחות לשידוכן עושין בענין שלא יהא אסמכתא וכו' וכ' עליו רמ"א וי"א דכל קנסות שעושין בשידוכין אין בו משום אסמכתא וכו' משמע מדבריו דלדעה קמייתא יש בשידוכין משום אסמכתא וכ"כ הש"ע בסימן ר"ז בח"מ והוא מדברי הרמב"ם בטור כשהיו חכמי ספרד רוצים להקנות דבר באסמכתא כך היו עושין כו' וי"א דקנס שעושין בשידוכין לקנוס החוזר בו אין בו משום אסמכתא וכו' עכ"ל והנה באמת הב"י בש"ע ח"מ סימן הנ"ל ורמ"א בא"ע סימן הנ"ל כתבו כן לפי לשון הרמב"ם שהביא סייעתא לדבריו מדברי חכמי ספרד אבל נ"ל דיותר טוב להשוות דיעות הפוסקים בכל מה דאפשר וכן כתב בש"ת מ"ב סימן י"ז שיש להשוות דעת הפוסקים ואפילו בקושי ובדוחק גדול כדי לעשות שלום ביניהם ולא לעשותן חולקים זה על זה וכ"ש לדברי שיש להשוותן בריוח גדול בלא דוחק כלל בזה אני רשאי לומר קבלו דעתי בכגון זה כי נ"ל דגם חכמי ספרד סוברים דאסמכתא קניא בשידוכין משום בושת כמו שאר פוסקים שאביא בסמוך בס"ד אך מ"מ היו משלישין שטרות שזה חייב לזה מנה שאם יקיים השידוכין ויכנס לחופה עם משודכתו זאת יהיה החוב מחול דבזה בטוחים נמי שאף אם ימות האב חייבים היורשים לקיים מאחר שהיה בדרך חיוב והודאה ולפ"ז לא ה"ל לש"ע ורמ"א לכתוב וי"א בל פלוגתא כי אפשר דגם חכמי ספרד מודים שאין בשידוכין משום אסמכתא

כתב הכל בו סימן קמ"ג האב ששידך את בנו ואח"כ שואל את הנדוניא והלה אומר לאו בעל דברים דידי את גם את הבן דוחה שלא היה בשעת התנאים והשיב ר"ת שיש לו לקיים התנאים לאב שהוא שלוחו של בן ושלואו של אדם כמותו אם כתב הבן הרשאה לאביו עכ"ל וכן הוא בשו"ת מהר"ם דפוס פראג סימן קפ"ז בשם ר"ת

ג שטר חליצה בחנם ע' מה שאכתוב לקמן בדין שטר חליצה סי' כ"ב

ד מזונות על שלחנו ע' מה שאכתוב בסי' הסמוך סי' ט' ס"י

ה שטר חצי חלק זכר באשכנז כותבים גם על האשה שסר ח"ז שאם היא אם הכלה ולא אשת אב מחוייבת גם היא ליתן שטר חצי חלק זכר מכתובתה אם תעדר היא אחר העדר בעלה וע' מ"ש לקמן סי' כ"א סעיף י"א

ו ומחמת העידור וקטט יתוקן קודם החופה וכו' ובפולין כותבין יעמוד כתקנת קהלות שו"ם ר"ל באשכנז כותבין אח"כ בפי' מהו התקנו' שו"ם בתנאים אחרונים כמו שאכתוב בסימן הסמוך ובפולין אין זוכרין בתנאים אחרונים כלל מהו התקנו' שו"ם רק סומכין על מה שזוכרין כבר בתנאים ראשונים שיעמוד כתקנו' שו"ם אבל מ"מ נ"ל שיותר טוב לכתוב התקנו' בפירוש כי אין הכל בקיאין בלשון התקנו' ואפילו בדורו' קדמונים וכ"ש אנן כמו שאכתוב בסימן הסמך וא"כ לא הוי ידעי על מה קאי התקנו' אם לא זוכרים אותה בפירוש וכן מצאתי בספר משאת בנימין סימן י"ג שגם הרב הגדול מהר"ר פלק כ"ץ ז"ל בעל הסמ"ע עלה על דעתו לפרש התקנה מחמת עידור בענין אחר ממה שהוא האמת והאמת כמו שכ' הרב מ"ב שמה שכותבין שיעמוד כתקנו' שו"ם הוא בשביל הבעל שגם בשנה שניה יחזור החצי' שלא בכל מקום קבלו עליהם אותה התקנה להחזיר גם בשנה שניה חצי הנדן כמו שאביא בסי' שאחר זה סעיף י"ד וע"כ אם כותבין בפירוש שקיבל עליו בשנ' ראשונ' להחזיר כל הנדן ובשנה שניה החצי שוב ליכא למיטעי בל' התקנה ולכן נ"נ שזה הטעם באשכנז שלוקחין ק"ס מן החתן ומן הכלה שיקיימו מה שכתו' בתנאים והיינו הכל משום החזרת חצי הנדן או תוספ' של שנה שניה דאלו בשנה ראשונה להחזיר כל הנדן או שתפסיד היא כל התוספ' הוא מן התקנה שנתפשטה בכל ישראל ופשיטא שצריכין לקיים אף בלא קנין משא"כ חזר' חצי הנדן בשנה שניה או חצי התוספ' אותה גזירה, לא נתפשטה רק בריינס כאשר משמע מלשון התקנה שלא נתקנה רק לבני ריינוס כמ"ש בסימן שאחר זה גם בני וירצבורג לא רצו לקבל עליהם אותה תקנה וע"כ מתנים בפירוש ולוקחין ק"ס מן החתן והכלה שיקיימו מ"ש בתנאים אחרונים ואז קאי הקנין גם על חזרת חצי הנכסי' בשנ' שניה ושוב אין לפקפק ולכן באמת תמיה לי על מנהג פולין שנוהגין גם