נחלת שבעה מהדורה קמא קכו

או בשינוי דאין לפסול וכן משמע שם בת"ה דכתב הואיל וכשר גמור הוא בפלוני עד לחודיה נמצא בן פלוני שלא לצורך נכתב ואין חסרון ושינוי פוסל בו עכ"ל וא"כ אם טעה העד וקודם שגמר חתימתו הרגיש בטעותו ותקנו באופן שאין בו חק תוכו' הוי כשר וא"צ גט אחר אכן השאלה היה על הטעו' שנתקן טרם גמר חתימתו ומשמע שלא הכשירו רק בדיעבד משום עגונה

יא ובשין ועין שאין היודין נוגעין בהן וכן היוד שע"ג האלף ואחורי הצדי שאינם נוגעין באות אבל הם כתובים כל כך בדיבוק שהתינוק קורא אותו יפה יש פוסלין בתורף אבל לא בטופס דלא גרע מאלו חסרה כל האות לשם דכשר ויש מכשירין אפילו בתורף במקום חשש עיגון אם תינוק קורא אותם

ותורף הוא שם האיש והאשה והזמן ומקום והרי את מל"א גמרא פרק כל הגט וש"ע סימן קכ"ג סעיף ג'

מד להתנסבא בהא אחר הלמד אבל לא בא' דמשמע לא תנשא ואין דב כותב יוד אחר ההא ואם כתבו כשר ואם חיסר הסופר ולא כתב להתנסבא כתב ב"י בשם תשוב' הרמב"ן דכשר וה"ה בשאר תיבו' בטופס וכן אם כתב להתנסבא בלא הא נמי כשר

מה דיתיצביין נתבאר לעיל שצריך ה' יודין

מו ואנש בלא יוד ב"י בשם כלבו והלכות הגט: מז ימחא באלוף לבסוף שהוא לשון מחאה, וכתב בלבוש ולא בהא אע"ג שגם בהא הוא לשון מחאה כי כן הוא פסוק בדניאל בהא בלשון מחאה כשהוא בהא נוכל לפרשו ג"כ בענין אחר כגון מלשון מחייה כמו תמחה את זכר עמלק או וימח כל היקום לכן נהגו לכתבו באלף עכ"ל ותמיה לי כי בדקתי בכמה ספרים ובכולן כתיב בדניאל א באלף וכ"כ מהרי"ק שבדניאל כתיב ימחא באלף וכ"כ המרדכי שבדניאל כתיב ימחא באלף ועוד אי אשתמיט שום ספר בדניאל דכתיב בהא לא הוי כתב מהרי"ק שלא יכתוב ימחא בהא משום שהוא לשון הקודש ואנש הוא לשון תרגום מאחר שגם בדניאל שה א לשון תרגום כתיב ימחה בהא ופשוט שטעות נזדקר בפי הרב רמזי ז"ל ומצאתי עוד במלכים ב' כ"א לשון מחייה בהא ומחיתי את ירושלים כאשר ימחה את הצלחת מחה והפך על פניה. וכן בסוף שופטים ובשמואל א' סי' ו' ובישעיה ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים וכהנה הרבה כולם לשון מחייה בהא וכן בפרש' כי תצא גבי יבום ובפרש' נצבים כולם לשון מחייה בהא וכן מ"ש הב"י בשם האורבלי שבדניאל איתא פעם באלף ופעם בהא לא מצאתי בספר דניאל רק פעם א' ובאלף גם מהרי"ק לא הביא מספר דניאל רק פעם א' ובאלף. בדניאל ד' כתיב ולא איתי די ימחא בידיה ולכן ודאי לכתחלה טוב יותר לכתוב באלף משום שבאלף מצינו לשון מחאה ולא בהא ואדרבה בהא מצינו לשון מחייה בכל מקום וא"כ באלף יותר ברור שהוא לשון מחאה ואע"ג דאיתא בדניאל ה' די הוה צבי הוה מחא באלף והוא לשון הכה ופצע מחצתי ואני ארפא מתרגם אנא מחינא אף מסינא וא"כ גם באלף אינו מבורר שהוא דוקא לשון מחאה מ"מ הא כתבה המסורה קטנה לית כתיב אלף ש"מ שאם הוא לשון הנאה באמת צריך להיות מחי ביוד לבסוף כמו מחי ומסי נ"ל וא"כ כל דברי אלה הם יותר ראיה לדברי מהרי"ק ממה שהביא הוא עצמו ז"ל וע"כ צדקו דברי הב"י שהכריע שאם אפשר להכתיב גט אחר שיהיה כתוב באלף דשפיר דמי אבל אם ניתן לה כבר אין לחוש ונ"ל טעמא דאף לפי ראייתי דמצינו בכל מקום לשון מחייה בהא ולשון מחאה באלף מ"מ אתרי שהרי"ף והרא"ש וכמה גדולי' כתבו בנוסחת' בהא לכן לפחות בדיעבד גדול שכבר ניתן אין לפסלו או לפחו' אם אי אפשר לכתוב גט אחר דכדאי הם לסמוך עליהם בשעת הדחק כזה. ועמ"ש ולעיל סי' ד'. בשם מרחשון

ב ונ"ל מאחר שיש לכתוב באלף כמו שהוא בדניאל שהוא לשן מחאה יש לקרותו ג"כ כמו שהוא בדניאל יוד בשוא מם בפתח ח' בצירי ובזה אין לטעו' בלשון מחייה דאל"כ נהי דאיכא היכר בכתיבתו באלף אבל בקריאותו לא יהיה שום היכר ויהא משתמע בלשון מחייה גם לשון מחייה בכל מקום נקוד היוד בחירק והחית בסגול וע"כ יש לדקדק בקריאותו כמו בכתיבתו וכמו שדקדק בעל הלבוש בתיבת ברעות נפשי נ"ל

ג ואין אנו נוהגין לכתוב מן שמי או מן שמאי

מח בידיכי בג' יודין ופירושו בכחך וברשותך כמו ויקח את כל ארצי ארצו מידו שפירושו מרשותו

מט מן יומא דנן ולעלם בגמרא פרק המגרש אתקין רב בגטין מיומא דנן ולעלם מיומא דנן לאפוקי מדר' יוסי ולעלם לאפוקי מדבעי מיניה רבא מרב נחמן דבעי מיניה רבא מרב נחמן היום אין את אשתי ולמחר את אשתי מהו וכו' עכ"ל ור"ל אבל אם כתב בפירוש ולעלם שוב לית ביה ספיקא ועיין בב' סי' קכ"ו וסימן קמ"ה והלבוש העתיק וז"ל נוהגין לכתוב מיומא דנן ולעלם לומר שהגירושין מתחילין מהיום ועד עולם שאם לא כתב עד עולם היה משמע שהגט יהיה היום וכו' העתיק סוף לשון הגמרא ולא תחלתו דלדבריו קשיא דהכי הוי ליה למימר ואינש לא ימחא בידיכי לעלם ומיהו גם כוונת הלבוש כן אלא שקיצר בלשון

נ והרי את יש לכתוב והרי בויו

נא מותרת בויו ב"י בשם כלבו וכתב הלבוש ואם כתב בלא ויו אפשר שהוא פסול אפי' בדיעבד דמתרת משמע שהיא מתרת לאדם אחר

נב לכל אדם לכתחלה יש לכתוב והרי את מל"א בחר שטה ואם נכתב בב' שיטין לא מפסיל אפילו אם עדיין לא ניתן הגט כשר דהא הראשונים לא היו כותבין אותו כלל אלא שר"ת הנהיגו לכתבו וגם לא הנהיגו לכתבו בשטה אחת דוקא אלא שאנו חוששין לכתחלה לכתבו ועיין בלבוש ועיין בת"ה סימן רל"ב אבל אם לא כתבו כלל כתב הב"י ע"ש הרשב"א והר"ן ע"ש הרמב"ן שאם לא כתבו קרוב הדבר שאפילו אם נשאת תצא: נג ודן די יהוי כר' יהודא בפרק המגרש ויכתוב ודן בלא יוד. שם אמר אביי לא לכתוב ודין דמשמע דין אלא ודן ופרש"י לא לכתוב ודין ביוד דמשמע דין הוא שאגרשך אבל אם אינו דין עלי שאגרשך לא תתגרשי. ומ"מ יקרא הדלית בצרי ולא בפתח דאל"כ הוי ג"כ לשון דין סדר פדואה סימן קי"ד ועיין לעיל סימן י"ב סעיף ל"ט ויש לכתוב ודן בתחלת השטה כדי שיהא ספר תרוכין ואגרת שבוקין וגט פטורין הכל בשטה אחת ולא בשפה אחרונה דאין למדין ממנה סדר פדואה סימן קי"ג

נד די יהוי נוהגין לכתוב ג' יודין ושתי תיבו' שכך הוא לשון עתיד אבל ביוד אחת באמצע הוא לשון הוה ומיהו אם כתב תיבה אחת הגט כשר אפי' אם לא כתב שום יוד באמצע רק דהוי כשר בדיעבד במקום עיגון ועיין בב"י ובלבוש

נה ליכי כתבתי לעיל: נו מנאי יכתוב בלא יוד אחר המם דביוד משמע לשון מינות ואין זה משמעות הלשון ומיהו אם כתב ביוד לא מפסל בכך דנמי משמע לשון ממני אלא שלכתחלה יש לכתוב לשון המבורר טפי ויקרא המם בחירק נון פחוחה ודגושה וחירק תחת האלף סדר פדואה קי"ד ופתוחה דקאמר ר"ל קמץ כי הלועזים קורין גם הפתח בקמץ

נז תרוכין שבוקין פטורין כולם בלא יוד ראשונה בין תר ובין שב ובין פס ויאריך הווין של תרוכין שבוקין פטורין ויש נוהגין לכתוב פיטורין בשתי יודין ואנו נוהגין לכתוב פטורין בחד יוד ולכן יש להאריך גם הויו של פטורין דלא יהא נראה פטירין שהוא לשון מצות ועיין בב"י בסי' קכ"ו סעיף ט"ז בטעמא דמלתא בין פטורין לפיטורין וכתב ב"ו ולאו דוקא לורכיה טפי משאר ווין ועכשיו. נהגו להאריכן ממש וכשר הדבר שלא יבא לידי קיצור וכתב עוד הב"י בסי' קכ"ו וסעיף כ"ד בישוב דברי הרא"ש דאע"ג דמדינא א"צ ווין אלו הנזכרים בתלמוד יותר מדאי כיון שנהגו להאריכן קפדינין בהו לכתחלה וכו' הרי שגם הרא"ש סבר דולורכיה לויו לאו דוקא אפילו הכי סבר אם נשלח למרחקים במקום עיגון יאריכו ב"ד הווין ש"מ שצריך להאריכן כדי שירגישו הווין תכף בקריאתן ויאריכו בהן גם בקריאתן ועיין מ"ש בסמוך סעיף כ"ט ס"ק ז"ח ובסעיף מ"ג ד"ה למהך ובזה מתורץ תמיהת הב"י שעל הרא"ש בסימן קכ"ו סעיף כ"ד

נח ואגרת לא יכתוב מלא ביו"ד בין אלף לגימל דהוי משמע לשון איגרא שהוא לשון גג וכתב הרא"ש דף קט"ו ע"ב ע"ש הרי"ף וז"ל