נחלת שבעה מהדורה קמא קכד

ושבקית גם רבינו ירוחם הביא טופס הרא"ס דתשובת. ונראה דאחר שכתב הרא"ש בטופס דתשובות כפי האמת שיותר מדוקדק לכתוב כאן פטרית קודם ושבקית מ"מ לא נמנע אח"כ לכתוב בפסקיו להיפוך להורות שאם שינה לא עיכב וכן הסכימו כל האחרונים שאינו רק לשופרא דשטרא

מא די תיהוייין יש לכתוב בחמשה יודין וכן דיתיצביין ודקדק המלה עיין בלבוש ויש להרחיק די קצת מן תיהוייין וכן די השני מן תיצבייין אך לא רחוק כשאר תיבות וכ"ש שאין לכתוב די בסוף שטה ותיהייין אי תיצבייין בתחלת השטה ועיין מה שכתוב בסמוך סעיף נ"ט ס"ק י"ז

מב בנפשיכי מקומות מקומות יש בפראג כותבין בחד יוד כדעת הגהות מרדכי ומהריק שורש צ"ח וכן הוא בנוסח סמ"ג מר"י מפריז וטעמא דמלתא שאם יקרא השין בפתח והי' בשוא מורה על נפשות רבות דמשמע שיש לאדם ב' נפשות ונפשנו יבשה אין כל כתיב בלא י'. ובפולין כותבין בב' יודין וכתב ב"י דכן פשט המנהג ולהאי חששא לא חיישינן דיוכל לקרותו בנפשיכי בחיריק תחת השין או בצרי תחת השין דמשמע נמי נפש אחת והיוד אינה אלא למילוי וכן הוא במהרי"ק שורש צ"ח ובהגהות מרדכי נקוד בנפשיכי בצירי ונראה דמכ"ש דאין להקפיד אם נשלח גט ממקום שכותבין בב' יודין למקום שכותבין בחד יוד או להיפוך אין לפסלו דהא אפילו במקום שכותבין בחד י' בדיעבד אם כתב ב' יודין או איפכא לא מפסל כנ"ל

מג למהך לא יכתוב בי' דמשמע לי מהך כמו היום אי את אשתי ולמחר את אשתי והיה היפוך הכונה ולכן נ"ל שצריך לקרות למהך המם במהירות אל הלמד ולא ימשיך בקריאת הלמד כי ע"י משיכות קריאות הלמד ינוע שואית המם כדין אות שיש מאריך תחתיה שהשוא שלאחריו הוא נע כי פ"י שמאריכין באות שלפני השוא במאריך השוא הוא נע והוי כמו לי מהך ויחטוף בקריאת ההא אל הכף ואפשר שמפני כך נהגו להרחיק רגל ההא ממש ולכתוב ההא מעט יותר גדולה משאר אותיות כדי שיחטוף בקריאת שאר האותיות וידגיש זה האות וכן נ"ל טעמא בווין של פטורין שבוקין תרוכין דלכתחלה כותבין הווין גדולי' אף על פי שבטוב אפי' תינוק יכול לקרותו מ"מ כותבין אותם יותר גדולה כדי שירגיש בו תכף בעת הקריאה ולא יחטוף בקריאתן כדי שלא יהא נראה כאלו קורא אותן יודין וכן וי"ו דוכדו ועיין מ"ש לקמן סעיף נ"ז נ"ט

ב וגם צריך ליזהר להרחיק רגל ההא מן הגג כדי שלא יהא נקרא למחך כאחוכא ואיטלולא וכתב הטור שבכל ההין צריך להיזהר כן כדי שלא יגע הרגל למעלה מ"מ בזו צריך להיזהר יותר לפי שבזה היה משתנה כל המשמעות עכ"ל וכתב הב"י בת"ה סימן ר"ל מפרש דברי הרא"ש שכתב בהא דלמהך צריך ליזהר יותר ר"ל שיזהר שירחיקנה יותר (וכן משמע מלשון הרא"ש בפרק המגרש שכתב למתליה כרעיה דהא שפיר מדכתב למתליה שפיר ש"מ שר"ל שירחיקנה יותר) והתוס' כתבו דשמא אין צריך להרחיק אלא שלא יתחבר בגגה ונהגו להרחיקה ומיהו לא מפסיל אם לא הרחיק יותר מדאי עכ"ל התוס' והוא ז"ל מפרש שאין צריך להרחיק רגל זו יותר משאר ההין דומיא דווין שאין צריך להאריכן אלא שיש לזהר בו יותר מכל אחרות (ומלשון נוסח הגט של הרא"ש בסוף גיטין משמע כדבריו שכתב אבל בלמהך צריך ליזהר טפי עכ"ל לא כתב והרחיקה שפיר רק צריך ליזהר טפי) מפני שבזו משתנה המשמעו' נפסל הגט משא"כ בההין אחרות שאף ע"פ שיהיה מחובר אין המשמעו' משתנה ולפיכך אין הגט נפסל בכך דהאי יותר לאו אשיעורה קאי אלא אזהירות ומדברי ת"ה הנ"ל משמע שהוא סובר דלהרא"ש אם נדבקו רגלי ההין הגט פסול (נ"ל דה"פ אם הוא לאחר חתימו' העדים אין מועיל תיקון אבל קודם חתימו' העדים מועיל תיקון אם הוא בדרך שאינו חק תוכות וכן נ"ל לפרש בדברי מהרי"ק בסמוך דאל"כ הא דכתב מהרי"ק להכתיב גט אחר כל זמן שאות אחת נוגעת שלא כמשפטה משמע אפי' בדביקות שאר האותיות וזה אפי' בתפילין כשר ולא מקרי שלא כסדרן וא"כ מכ"ש בגט ואפי' לאחר החתימה אם הנגיעה היא בשאר האותיות) אבל מהרי"ק בשורש ע"א כתב שאם תינוק דלא חכים כו' קורא אותו כתיקונו היכא דאיכא למיחש לעיגון כשר ושהדבר הגון להפריד בסכין (נ"ל דה"פ אפי' לאחר שחתמו העדים הואיל והוא במקום עיגון) ובשורש צ"ח כתב דלכתחלה לא מהני הפרדת סכין וכן ראיתי כל רבותי נוהגין להכתיב גט אחר כל זמן שאות אחת נוגעת שלא כמשפטה אפי' כמלא נימא (אם הוא לאחר שחתמו העדים) ולא ראיתי מעולם מי שהקיל בזה לכתחלה ותשובה זו דשורש צ"ח בודאי היא היכא דליכא למיחש לעיגון אבל היכא דאיכא למיחש לעיגון חשיב כדיעבד וכמו שמפורש בשורש ע"א עכ"ל הב"י וא"כ לדברי מהרי"ק שמפרש שבכל ההין אינו כשר אפי' אם תינוק קורא אותו אלא דוקא במקום עיגון משמע לכאורה דבאינו מקום עיגון הוי לכתחלה וצריך לכתוב גט אחר אע"פ שתינוק כו' וא"כ הא דכתב הרא"ש בהא דלמהך צריך ליזהר יותר משמע אפי' במקום עיגון ואפי' אם תינוק קורא אותו פסול ומיהו הלבוש כתב וז"ל ואם לא הרחיק יותר מדאי אין לפסלו ובנגיעה הוי דינא כמו בשאר ההין שנוגעין שיתבאר לפנינו בעזר השם עכ"ל וכן משמע מדברי מהרי"ק שורש ע"א

ג ולכן הא דכתב רמ"א בסי' קכ"ה בדין רגלי ההין זקופין הנוגעין בשם ת"ה סי' רל"ו (וסימן ר"ל) ובכתבים סימן מ"ה דיש לפסול אפילו בדיעבד פירוש אם הוא לאחר שחתמו העדים ואפשר ליתן גט אחר ומה שכתב ומיהו אם תינוק יכול לקרותו יש מכשירין במקום עיגון (מהרי"ק שורש ע"א) היינו ע"י הפרדת סכין ותינוק וכו' ובמקום עיגון כדאמרן ומה שכתב בשמו בשורש צ"ח ולכתחלה אסור להפריד בסכין אלא יכתוב. גט אחר היינו נמי לאחר שחתמו העדים אבל קודם חתימות העדים אפילו שלא במקום עיגון מותר לגרר באופן שלא יהיה חק תוכו' דהא אפי' בתפילין ומזוזות לא פסלו המרדכי וכן פסק בא"ח סי' ל"ב דמגרר רגל ההא והקוף וא"צ לגרר כל האות וגם רמ"א עצמו מראה מקום על א"ח סימן ל"ב כיצד יהיה התיקון שלא יהיה חק תוכו' אבל קודם חתימו' העדים יכול לגרר הרגל ובנגיעו' שאר האותיו' יכול לגרר אפילו לאחר חתימו' העדים דהא אפילו בתפילין כה"ג לא הוי שלא כסדרן כמו שאכתוב בסמוך ס"ק ו' וכן משמע מדברי מהרי"ק עצמו בשורש צ"ח שכתב וז"ל ועוד ראיתי בגט הנ"ל והנה כל רגלי הקוף שבו מתרלה נדבקו בגג שלהן ושוב נפרדו בסכין ואחת מהנה לא נעדרו וכלן נפרדין רק אחת בחתימו' העדים והיא הקוף של יעקב אבי העד השני שנשארה עדיין דבוקה הרבה ונשחתה בגג שלה שפלטתה הסכין באפס הרגשת המוחק עכ"ל ויש לדקדק מנלן שפלטתה הסכין מאפס הרגשת המוחק שמא על שאר הקופין נפרדו קודם החתימה ולכן הקוף באבי העד השני שהיא לאחר החתימה בכיון גמור לא נתקנה אלא ודאי דחישב מהרי"ק שכל הקופין היו נגררים לאחר החתימה ורק זו בשם של יעקב פלטתה הסכין מאפס הרגשת המוחק דאלו היה הרגיש בה כמו שהיה מתקן שאר הקופין לאחר חתימ' כמו כן היה מתקן הקוף של יעקב ולכן היה פסלו מאחר שהתיקון נעשה לאחר חתימ' גם משום חק תוכו' אבל אם היה התיקון קודם חתימו' העדים ונגרר כל הרגל שלא היה חק תוכות לא היה פוסלו

ד אך מ"ש רמ"א בסימן קכ"ה סעיף ו' דאין להפריד אותיות הנוגעין וכן נוהגין ויש מקילין בשעת הדחק וכו' דבריו תמוהים ובלל דברי כמה פוסקים באחד והם אינם עולים בקנה א' דהא דכתב דאין להפריד בסכין אם האותיות נוגעין וכו' הוא מסדר גטין ואח"כ כתב ויש מקולין בשעת הדחק הוא מתשוב' הרא"ש כלל מ"ה ושם איירי דאפילו לאתר חתימו' העדים שרי בשעת הדחק כי הגט כשלח למרחקים ועל כרחך היו העדים חתומים ורמ"א ארכביה אתרי ריכשא שכתב דיש מקילין בשעת הדחק לתקן קודם שיחתמו העדים והם דברי סדר פדואה בסימן קכ"ד ושם איירי דקודם שיחתמו העדים אפילו לכתחלה מותר לתקן ואח"כ חזר וכתב רמ"א כשהבעל מצוה לתקן והם מדברי הב"י לפרש דברי הרא"ש וכמו שרושם המראה מקום ומשמע דוקא בדעבד ודוקא קודם שיחתמו העדים ודוקא כשהבעל מצוה לתקן ובפירוש כתב ב"י לדעת הרא"ש דהיכא דאפשר צריך הבעל לצוות לסופר שכתב הגט אבל אחר לכתחלה לא אלא היכא דלא אפשר עכ"ל משמת היכא דלא אפשר מותר לתקן אפי' אחר בלא ציוה הבעל כההיא דתשוב' הרא"ש שהגט הבא ממרחקים ובודאי לא היה בצוה הבעל לתקן: