נחלת שבעה מהדורה קמא קא

הנ"ל הן כסף או שוה כסף הן משכנות או חובות על יהודים או על עכו"ם ה) בשטר או בע"פ מזומנים או אשראי ראוי או מוחז' טמון וגלוי כלי בית משוה פרוטה ומעלה כל אותו מותיר יטול כמר פלוני ויהיו לו וליורשיו אחריו לחלוטין לעשות עם אותו מותיר כמו עם שאר נכסיו בלי הפרש וכל מי שיבא לערער על צוואה זו יהיה דברי המערער בטלין ומבוטלין וכך אמר לנו ר"פ הנ"ל שטר צוואה זו כתבוהו בשוק וחתמוהו בברא כי היכי דלא ליהוי כמילתא דטמירתא רק גלוי ומפורסם לכל (ועוד אמר כמר פ' הנ"ל שטר צוואה זו כתבו וחתמו מחד עד מאה אפי' אם יהי' מוחזק בב"ד עד דיפוק חד מתחת ידיכון שיהא נכתב כראוי וכתקון חז"ל באופן שתהא צוואה זו המבואר בשטר זו מקיימת ומאושרת שלא יהא עליה שום פקפוק וערעור ודין ודברים בעולם ואחריות וחומר שטר צוואת ש"מ קבלתי עלי ועל יורשי אחרי כאחריות וחומר כל שטרי צוואת שכ"מ דנהגין בישראל כתיקון חז"ל דלא כאסמכתא ודלא כט"ד). וכך מת כמר פלוני מתוך אותה חולי וחיים לרבנן ולכ"י שבק ומה שנעשה בפנינו ומה שציוה בפנינו בצוואת ש"מ היה היום יום פלוני כתבנו וחתמנו הכל שריר וקיים

א ששלח וכו' ואין צריך ק"ס דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי פירוש ככתובין בקרקעו' וכמסורין במטלטלין וש"מ שביקש לעשו' קנין במתנו' פסק הטור בסי' רנ"ד דקונין אפי' בשבת שזה הקנין אינו צריך אבל באם כותב כל נכסיו ומפרש שלא יחזור בו אף אם יעמוד דבז' מועיל קנין אין קונין בשב' ולהרא"ש אף בזה קונין בשב' דכל עיקר הטעם שהתירו כאן איסור' דרבנן כדי שלא תטרוף דעתו ואם לא יקנו ממנו יש לחוש לטירוף הדע' אבל במתנה במקצ' אין קונין ממנו דכיון דלא נתן אלא מקצ' לאו מדאג' מיתה הוא נותן ואין חוששין לטירוף הדע' כן הוא דעת הרא"ש וא"כ להרמב"ם במתנה במקצ' דאיכ' תרתי דליכא דאגת מיתה וגם הקנין מועיל אין קונין בשב' ובכותב כל נכסיו ואינו מפרש שלא יחזור בו אף אם יעמוד בהא כ"ע לא פליג דקונין בשב' ולא פליגי הרמב"ם והרא"ש אלא בנותן כל נכסיו ומפרש שלא יחזיר בו דלהרמב"ם אין קונין בשב' מאחר שזה הקנין מועיל דאם יעמוד לא יוכל לחזור ולהרא"ש אעפ"י כן קונין דנוכל לומר דמשום הכי כתב כל נכסיו ופירש שלא יחזור בו אף אם יעמוד דכל כך גמר בלבו שימו' בודאי ולכן מפרש שלא יחזור וא"כ מכ"ש יש לחוש לטירוף הדע' ולכן שפיר פסק הב"ח לדע' הרא"ש דמקנין אפילו ביפוי כח דאם יקנו בסתם אם ירגיש בו החולי וידע שלא יקנה בזה המקבל דקנין בלא יפוי כח גרוע גרעי כ"ש שיש לחוש לטירוף הדע' עכ"ל וא"כ אפשר דהרמב"ם סובר להיפוך דבנותן כל נכסיו ומפרש שלא יחזור בו נמי קונין בלא יפוי כח דהא לא עביד מעשה ואדרבה הקנין גרוע מגרעי ולטירוף הדע' אינו חושש הרמב"ם אבל קשה להרא"ש דקונין אפילו ביפוי כח לדע' הב"ח לפירוש הרא"ש והא קי"ל סתם קנין לכתיבה עומד אם לא מיחה כמ"ש לעיל סי' ח' סעיף י"ב ועיין בש"ע ח"מ סימן רל"ח וא"כ גם כאן צריך לכתוב ובודאי שאינו מוחה אדרבה דיותר ניחא ליה ויש לחוש שמא יכתוב בשב' דהא מטעם זה אין מקדשין בשבת כדאיתא בא"ח סי' של"ט בשלמא אם מקני על כולה ולא מפרש דאז אין צריך לכתוב כלל דדברי ש"מ ככתובין וכו' אין לחוש שמא יכתבו מכח הקנין דהא הקנין עצמו אך למותיר הוא אבל בכה"ג קשה דכי התירו איסורא דרבנן ה"מ היכא דליכא למיחש שמא יבא לידי איסורא דאורייתא אבל הכא איכא למיחש שמא יבאו לידי אסורא דאוריית' שיכתבו בשבת ואפשר לתרץ דידעי העדים שהכתיבה הוא איסור דאוריית' ושזה לא התירו חז"ל ואין אדם חוטא ולא לו. דהא מטעם זה התיר רמ"א בתשובה סי' קכ"ה לעשו' חופה כמו ב' שעו' בלילה בליל שבת בדיעבד משום שעכשיו אין החתן עצמו כותב אין לחוש להך גזירה שמא יכתוב דאין אדם חוטא ולא לו ובן מצאתי בספר תניא סימן צ' וז"ל ירושלמי דכנסין ארמלין צריכין לכונסן מבע"י שלא יהא כקונה קנין בשב' וה"ה בתולה הנשאת בששי צריך לכונסה מבעוד יום מכאן יש להוכיח שאסור לכנוס אשה בשבת מדקאמר צריכין לכונסה מבע"י שלא יהא כקונה קנין בשבת ש"מ דבשבת עצמו אסור לכנוס ומנהג פשוט בידינו לכנוס אפילו בשבת עכ"ל ש"מ שגם הספר תניא התירו ולא חש לשמא יכתוב משום דאין אדם חוטא ולא לו ואף להרא"ש בריש פ"ק דכתובו' שהביא הך דהירושלמי וכתב דה"ה דאין להכניס בתולה בשבת דע"י החופה זוכה במציאותה וכו' ואין קונין קנין בשבת אבל מטעם שמא יכתוב לא אסר וה"נ הכא לא חיישינן שמא יכתבו העדים בשבת משום טירוף הדעת דבשביל זה לא יעברו על איסור דאורייתא

ב ודעתו מיושבת ואם לא כתב כן אין לחוש ומה שכותבין כך אינו אלא לשופרא דשטרי רמ"א בשם הריטב"א בח"מ סימן ר"ן וכבר כתבתי כמה פעמים שכל מה שאינו צריך לגוף השטר רק שנוכל לדרשו שאינו נידון לשופרא דשטרי רק כאן אין צריך לגוף השטר דבלאו הכי נמי כשר וגם ליכא למידרש מיניה כלום ע"כ אינו רק שופרא דשטרי

ג ולכתוב ולחתום כך מצאתי כל זה הנוסח אבל אינו נכון דמשמע שביקש מן העדים לשמוע ולקבל צוואתו ולכתוב ולחתום ובהדיא איתא בסימן ר"ן שאין כותבין ואמר לנו כתבו ותנו וטעמא דשמא לא גמר להקנותה אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה וליכא למימר דבעל נוסח הנ"ל סמך עצמו על מ"ש בסוף יפוי כח והיינו מה שכתב שטר צוואה זו כתבו מחד עד מאה וכו' וכן מה שכתב ואחריו' וחומר וכו' העשוין כתיקון חז"ל דזה הוי יפוי כח מ"מ ממ"נ אם כתבו מחיים ונתנו לאחר מיתה דבזה מהני יפוי כח א"כ איך כתב לבסוף וכך מת ר"פ משמע שאחר מיתה כתבו ועוד דע"כ צריך לכתוב וכך מת וכו' כמ"ש בסוף סי' זה וא"כ אם כותב לאחר מיתה לא מהני יפוי כח כן משמע מפשט הש"ע והסמ"ע בסימן ר"ן וכאן אי אפשר שנכתב מחיים וניתן לאחר מיתה מאחר שכתוב בנוסח זה וכך מת מתוך אותה חולי ומכ"ש דלא נוכל לומר שכתבו ונתנו מחיים. ועוד דאם כתבו ונתנו מחיים אין צריך יפוי כח כלל ואי משום דכתב בלשון צוואה דאז אין צריך יפוי כח כמו שמחלק הטור והש"ע בין לשון מתנה ללשון צוואה לא היה צריך לכתוב אח"כ יפוי כח ועוד דאם לא נוה הש"מ לכתוב בלשון שטר והוא כותב בלשון שטר ויפוי כח לא די שאינו מועיל אלא אפילו מזיק כמ"ש המרדכי סוף פרק יש נוחלין דבשטר לא תקינו רבנן למימר מצוה לד"ה או דש"מ ככתובין וכו' אלא בדברי צוואתו בע"פ אי נמי בגילוי דעתא בלא שטר שבזה חשו חכמים שמא תטרוף דעתו אבל בשטר סבור המת ובטוח שיתקיים ואין כאן טירוף הדעת הלכך אין שטר לאחר מיתה עכ"ל וא"כ אם לא כתב בלשון שטר רק לזיכרון דברים בעלמא אמרינין מלד"ה או דש"מ ככתובין וכמסורין דמי משא"כ אם כותב בלשון שטר לא אמרינין הכי ואם כן הוי פסידא להמקבל ונ"ל דבזה אין צריך הצוואה לבא בחיים ליד המקבל רק בשטר ממש מה שאין כן אם העדים כותבין לזיכרון דברים לא דלא גרע מאלו לא כתבו העדים כלל דאי לענין פרעתי אף אם השטר בידו יכול לטעון פרעתי כדאיתא בסימן רנ"ג ועיין בסמ"ע סימן רנ"ה סעיף ב' ועוד תדע שהרי צריך לכתוב וכך מת כמו שאכתוב בסמוך סעיף ו' וא"כ אם נתכוין לשטר גמור הרי צריך לבא מחיים ליד המקבל ואיך יכתוב וכך מת וכו' לכך נ"ל דבעל נוסח זה ארכבי אתרי רכשי ואין לכתוב בנוסח זה מן הסתם רק אם הש"מ מפרש שירצה שטר ואז לא יכתוב וכך מת וכו' אבל מן הסתם יכתוב כלשון זה וכתבנו וחתמנו לזיכרון דברים ואחר כך לא יכתוב יפוי כח כלל דהיינו כל מה שרשמתי בתוך חצי לבנה ויכתוב אחר כך וכך מת וכו' ולכן כתבתי בסמוך נוסח ת"ש ד"ק והוא הנכון לענ"ד

ד וצוה מחמת מיתה ואין צריך לכתוב דלא בהשטאה דאין אדם משטה בשעת מיתה אבל דלא בהשבעה נ"ל