נחלת ברוך עג

הוה דבר חשוב ואינו מתבטל או שמא לא נתערב יפה הא לפום הני טעמי הול"ל דמה"ת הוא בטל אלא דמדרבנן דבר חשוב אינו בטל אם כן קשה מאי טעמא אמר ר' מיאשיא בירושלמי וילקה עליו לפי חשבון הא הול"ל דאינו לוקה עליו כלל דהא מה"ת מתבטל ברוב אבל לדברינו דגם לר' מיאשיא התוספת אסור אלא שאינו לוקה עליו אתי שפיר טובא דכיון דהתוספת אסור הא קיימ"ל זבחים (עט ע"א) ובירושלמי חלה (פ"א) דאין איסורין מבטלין זה את זה משו"ה אתי שפיר דלוקין עליו ע"פ חשבון. עוד ראיה גדולה דגרסינן בירושלמי כלאים (פ"ה ה"ו) זרע באיסור והעביר את הסכך הקשין אסורין והדגן מותר [פי' דאם בשעה שנתגדל הקשין של התבואה היה כלאים בכרם ונאסרו הקשין וקודם שנתגדל הדגן העביר את הכלאים ונתגדל הדגן בהיתר משו"ה הדגן מותר] ר' זירא בעי וכו' הקשין אסורין והדגן מותר גדל מתוך האיסור ואת אמרת הדגן מותר ר"ז כדעתי' דאר"ז אמר ר' יונתן בצל של כה"כ שעקרו ושתלו אפילו מוסיף כמה אסור שאין גידולי איסור מעלין את האיסור עכ"ל הירושלמי הנה מבואר בהדיא בירושלמי דמשו"ה אין גידולי איסור מעלין את העיקר משום דהגידולין עצמן אסורין אם כן הא דאמר ר' יוחנן בירושלמי ערלה (פ"א ה"ג) גבי ערלה דאין גידולי איסור מעלין את העיקר זה הוא נמי משום ה"ט גופי' משום דהגידולין עצמן אסורין ובהבבלי איכא כמה וכמה ראיות דלמ"ד אין גידולי היתר מעלין את האיסור הוא משום דהגידולין עצמן אסורין כמו שנבאר

דהנה אפשר להביא כמה ראיות דלמ"ד אין גידולי היתר מעלין את האיסור זה הוא משום דסובר דהגידולין עצמן אסורין כדברינו משום גרמא דאיסורא חדא מהא דאמרינן נדרים (ס ע"א) ריבוי' דרבו גידולין על עיקרו מותר קמ"ל ולפי מה שנברר לפנינו בבירור גמור דכונת הגמרא התם דעיקר הרבותא ממ"ד דגידולי היתר מעלין את האיסור הוא לומר דמה שניתוסף בפרי מותר משום זה וזה גורם דאילו למ"ד דאינו מעלה את העיקר גם מה שניתוסף אסור אם כן מבואר בהדיא בגמרא הכי ועוד ראיה מהא דאמרינן פסחים (לד ע"א) גבי גידולי תרומה וכ"ת בדבר שאין זרעו כלה והא תנן גבי טבל דגידולי גידוליו אסורין והסוגיא דפסחים תמוה הרבה דהא אפילו ר' ינאי דסובר נדרים (נז ע"א) גבי גידולי תרומה מדבר שאין זרעו כלה דגידולין מעלין את העיקר מכל מקום אמרינן שם (נט ע"א) דמודה בגידולי קונמות דאין גידוליו מעלין את העיקר כיון דקונמות הוה דשיל"מ שאינו בטל א"כ פשוט דמודה נמי גבי טבל דאין גידוליו מעלין את העיקר דטבל נמי הוה דשיל"מ אם כן מאי מדמינן בפסחים תרומה לטבל בהא מילתא וכבר תמהו כן האחרונים כמו שנביא דבריהם לקמן אמנם ע"פ שיטת הר"ן דדוקא מאן דמתיר סובר דמה שניתוסף מותר אבל מאן דאוסר סובר דגם התוספת אסור אם כן לדידי' בין בגידולי תרומה קונמות או טבל בכולהו הוה חדא טעמא דהתוספת גם כן אסור משום שבא מן האיסור אם כן אתי שפיר הסוגיא דפסחים כיון דהאי סוגיא סברה דאסור משו"ה מדמינן שם תרומה לטבל בהא מלתא ולפנינו נביא עוד ראיות לזה

מעתה נתבררה היטב מה שנלע"ד בזה דמאן דסובר דגידולי היתר אינו מעלה את העיקר לדידי' הגידולין עצמן אסורין משום שנתהוו מגרמא דאיסורא אבל מכל מקום אינו לוקה עליהם. דלא הוו כהעיקר ממש וכש"כ דלא אמרינן סברא זו לקולא כיון שנמשכים מן ההיתר הרי הן כמוהו דלדברינו אפילו הני אמוראי דסבירא להו בירושלמי ערלה (פ"א ה"ג) גבי ערלה דלוקין על מה שניתוסף בהיתר משום דהתוספת הוה כעיקר ממש זה הוא דוקא לחומרא גבי ערלה וכה"כ גרידא אבל לא לקולא אפילו גבי ערלה כמו שבררנו לעיל

סעיף ח והנה רבינו הר"ש שביעית (פ"ה מ"ג) הקשה. על סוגיא זו מהא דתנן התם לוף שעברה עליו שביעית ר' אליעזר אומר אם לקטו העניים את עליו לקטו ואם לאו יעשה חשבון עם העניים ר' יהושע אומר אם לקטו העניים את עליו לקטו ואם לאו אין להעניים עליו חשבון ופי' הר"ש דמיירי בלוף שעקרו בשביעית ולמוצאי שביעית נתגדל יותר אם כן איכא בהעלין תערובות ממה שנתגדל בשביעית וממה שניתוסף במוצאי שביעית משו"ה ס"ל לר"א שיש להעניים חלק בהעלין דר"א ס"ל דפירות שביעית לאחר הביעור הוא לעניים גרידא ור' יהושע סובר דמותר גם לעשירים משו"ה אין להעניים חלק בהו וכתב הר"ש דמיירי בהני גווני שאין לאסור הלוף משום ספיחי שביעית כגון שתחילת גידולו היה בששית ומ"מ הקשה מהכא דבמשנה זו מבואר להדיא שאין גידולי מוצאי שביעית מבטלין את העיקר וא"כ מאי קמבע"ל בנדרים (נז ע"א) ותי' הר"ש דלר"א דפירות שביעית שייך לעניים אם כן איכא בזה דיני ממונות דלא שייך בהו ביטול וכדאיתא ביצה (לח) איסורא בטל ממונא לא בטל ותי' הר"ש הוא מחוור טובא. וראיתי מי שהקשה על הר"ש הא בביצה שם אמרינן דדבר שאין לו תובעים בטל ברוב ושביעית לר"א הא שייך לעניים והוה ממון שאין לו תובעין והול"ל דבטל. וזה שגגה גדולה דכונת הגמרא בביצה שם היא מילתא אחריתא כגון חתיכה נבלה של ראובן שנתערב בשתי חתיכות כשרות של שמעון דזה בטל ברוב ולא אמרינן בזה דממונא לא בטל כיון דהאיסור של נבלה לא הוה דבר שיש לו תובעין אבל חטים של עניים שנתערבו בחטים אחרים אע"ג דהוה ממון שאין לו תובעין מ"מ פשוט שאינו בטל ברוב וצריך להרים מהחטים חלקן של עניים וכדתנן פאה (פ"ה מ"ב) שיבולת של לקט שנתערב בגדיש מעשר שיבולת אחת ונותן לו וזה פשוט: